ישראל ציינה אתמול 12 שנים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, ובמקביל עולים דיבורים על אפשרות גיוסו של הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, לשורות מפלגת העבודה, כמנהיגה וכמושיעה לקראת הבחירות הבאות לכנסת. גנץ היה בעברו מפקד צבאי לא מוצלח, בלשון המעטה, בהיותו אחד האחראים למופע העלוב של צה"ל במלחמה ב-2006 וביותו רמטכ"ל צה"ל במלחמת "צוק איתן" – המלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל, אותה לא היה מסוגל צה"ל להכריע.



את המלחמה הזו, האחרונה בתולדותיה, נכון לעכשיו, סיימה ישראל ב שהגביר את תאבונם של הפלסטינים למרר את חיי הישראלים בכלל ואת חייהם של תושבי עוטף עזה בפרט, כפי שמוכיחים החודשים האחרונים, בהם מכה טרור העפיפונים קשות ביישובי העוטף, בלי שליורשיו של גנץ יש את היכולת, או את הרצון, לפתור את הבעיה, זולת הציפייה לגשם וזולת התקווה הכמוסה ל"הכלה", שהחליפה זה מכבר את "החתירה למגע" ואת ה-"ניצחון". אך גם אם יוכתר למנהיג השמאל, לא יוכל להציל מפלגה אבודה שאחרי התמוטטות קונספציית אוסלו אין לה, למעשה, סדר יום חלופי על בסיסו תוכל להנהיג את מדינת ישראל.



יש לזכור, כי המלחמה נוהלה על ידי כוחות שהיו תחת אחריותו של פיקוד הצפון, אותם אמור היה גנץ להכיר היטב בשנת 2006, לאחר שבשנים 2005-2001 שימש כמפקד הגיס הצפוני וכאלוף פיקוד הצפון והיה אחראי להכנת כוחות הפיקוד ולהכנת מפקדת הפיקוד למלחמה כוללת נגד סוריה או נגד החיזבאללה בלבנון. גנץ לא היסס, שנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, לסיים את כהונתו בשני התפקידים החשובים והקריטיים ביותר בפיקוד הצפון, כאשר הוא יודע שיחידות רבות תחת פיקודו ובאחריותו לא התאמנו לאורך שנים, כמו למשל גדוד המרכבה 3 "בז" בו שירתי באותה תקופה במילואים, שכמעט לא התאמן בשנים 2006-2001, למרות שהיה מצויד בטנקים החדישים ביותר במערך המילואים באותה תקופה ולמרות שלרשותו עמד כוח אדם איכותי במיוחד (לא כולל אותי), דבר שהביא את הפיקוד לתכנן עבורו משימות חשובות ומרכזיות לעת עימות. בכך תרם גנץ את חלקו הנכבד לקריסה המוחלטת של צבא שלם במבחן צבאי לא מאוד מסובך, כאשר מולו עמד ארגון טרור של כמה אלפי לוחמי גרילה, שהיו נטולי כוחות שריון, נעדרי ארטילריה אפקטיבית נגד כוח צבאי, וחפים מכל כוח אווירי או ימי.



בחום יולי-אוגוסט 2014 כבר כיהן גנץ כרמטכ"ל במשך שלוש שנים, לאחר שבשנים 2011-2009 היה סגן רמטכ"ל. באותו קיץ, במשך 53 ימי קרבות – מול ארגון טרור קטן שאף הוא נעדר כוח ארטילרי, משוריין אווירי או ימי שמסוגל לפגוע בצה"ל – לא היה מסוגל הצבא, ובראשו גנץ, להכריע את החמאס, בו נלחם ללא יישום אף אחד מעקרונות הלוחמה, ובעיקר לא עיקרון התחבולה. את כישלון "צוק איתן" סוחבת אתה ישראל עד היום, כמו גם את מטלת השבתו לקבר ישראל של אורון שאול שנהרג מפגיעת טיל בנגמ"ש ה"זלדה" העלוב והמיושן עמו הוכנס שאול ע"י צה"ל לרצועת עזה, לאחר שנים רבות בהם יכול היה גנץ (כרמטכ"ל, כסגן רמטכ"ל וכמפקד זרוע היבשה לבניין הכוח בשנים 2007-2005) להחליט על בניית נגמ"ש מתקדם לחי"ר, שפיתוחו החל רק אחרי אירוע הדמים במחנה הפליטים ברצועה.



מכמיר לב לשמוע בשבועות האחרונים את הנהייה של מפלגת העבודה, המוכה והחבולה, אחרי מנהיג צבאי כגנץ, שמעולם לא הביע עניין בפוליטיקה ואשר ביצועיו בעבר במדים רחוקים, כאמור, מלהיות מרשימים. מפלגת העבודה, שעדיין מלקקת את פצעי התמוטטות קונספציית אוסלו, שהייתה אחראית לה בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, תיטיב לנהוג אם תעשה חשבון נפש מחודש על תפיסת ה"שטחים תמורת שלום" שלה שכשלה ועל תמיכתה לבסוף גם ב"נסיגה ללא תמורה", מבית מדרשו של שרון בשנת 2004, מתוך רצון להיפרד מהפלסטינים, הממענים להיפרד מאתנו.



שמעתי בזמן האחרון כי שנתו של בנימין נתניהו נודדת בשל מועמדותו של גנץ לתפקיד מנהיג מפלגת העבודה ורציתי לבקש ממנו שיישן טוב, כי גנץ לא היה מנהיג צבאי משמעותי ולא יהיה מנהיג פוליטי משמעותי, גם אם ייבחר ללכת בדרך זו. אני מייעץ לנתניהו להקריב, תחת זאת, כמה שעות שינה לטובת חשבון נפש על התנהגותו האישית ועל אורח חייו, ובעיקר בנושאי עישון, אכילה ושתייה, כפי שהם משתקפים מהחקירות בעניינו המתנהלות בשנים האחרונות.



יהי זכרם של הרוגי מלחמת לבנון השנייה, לוחמים ואזרחים, ברוך.