הימין הישראלי משקשק מפחד מול כל אזכור של הכיבוש. בצדק, הכיבוש הוא הבעיה הקשה ביותר של מדינת ישראל, אבל לממשלת ישראל אין פתרון, אין חזון ואין מוצא. במקום להכיר בכישלון, הם משתלחים בכל מי שמצביע על הבעיה. מול אלה שמודים שבצד השני יש בני אדם, הם בוחרים בדרך הקלה: טומנים את הראש בחול ומסמנים אותם כאויבים ובוגדים.
אריה אלדד פרסם בעיתון זה טור נגד המשתתפים בכנס “דור ללא עתיד: ילדים תחת כיבוש” (“על פי תהום”, 3 ביולי 2018), שיזמו ח"כים מיכל רוזין, דב חנין, קסניה סבטלובה ואיימן עודה. אבל דבריו של פרופ’ אלדד מנותקים מהמציאות. הכיבוש מזיק לנו. לא משנה כמה חזק ינסה אלדד לעצום את העיניים, תוצאות הכיבוש מרעידות את קירות ביתו הלאומי של העם היהודי בכל יום.
הצעד הראשון בדרך לפתרון בעיה הוא להכיר בה. לכן אנחנו ממשיכים ואומרים מעל כל במה שניתנת לנו: הכיבוש משחית ויש לסיימו. הכיבוש מוביל לסבל עצום של אזרחי מדינת ישראל ושל תושבי האזור, בעזה וביהודה ושומרון. חשוב להכיר בסבל הזה, וזו מטרתו של הכנס שנערך בכנסת. חשוב במיוחד להכיר בהשפעתו של הכיבוש על ילדי האזור.
פרופ’ אלדד הביע פליאה בטור על כך שחברי כנסת של המחנה הציוני נכחו בכנס. בכך, לדידו, הם הצטרפו לחבורת ה”בוגדים”. היעדר היכולת שלו להכיל עמדות שונות משלו היא ילדותית ומסוכנת, אבל אם שמים את זה בצד ומתייחסים רק לטענה שהמחנה הציוני הקצין שמאלה, מגלים שזו טענה שגויה מהיסוד.
רוב מוחלט של חברי הכנסת מהמחנה הציוני כלל לא מדברים על הכיבוש. לכל היותר הם קוראים לזה קונפליקט. זה אינו מקרה שרק הח"כים קסניה סבטלובה וזוהיר בהלול, שכבר הוכיחו שאינם חוששים להביע את עמדותיהם מול הקולות הרמים של הימין הקיצוני, בחרו להגיע. אין הוכחה גדולה מזו שההבדל בין מרצ לבין המחנה הציוני גדול מאוד, לצערי.
“הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל”, נכתב בתוכנית בזל, שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון. משפט הכלל הוא משפט העמים. הכיבוש מנוגד למשפט הבינלאומי, ועמי העולם אינם מכירים בזכותו של עם ישראל על שטחי יהודה, שומרון ועזה. כל מי שמבקש להחיל את הריבונות הישראלית על השטחים הללו פועל בניגוד לחזון המקורי של התנועה הציונית. זו אינה ציונות.
אני מאמין בזכותו של עם ישראל לבית לאומי בארץ ישראל בהתאם לחזונם של חוזי המדינה. אני ציוני. כל מי שמבקש לקעקע את הלגיטימיות של הציונות שלי מבקש למעשה לקעקע את הלגיטימיות של תוכנית בזל ושל יסודותיה של מדינת ישראל.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם מרצ