שפטל על חוק הלאום: עוד לא סיימנו, אבל גם מה שיש זה שיר הלל להגשמת הציונות

ובכן, חוק יסוד ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. זהו חוק מרהיב, שאין בו מילה אחת בלתי ראויה. יכול להיות שחסרות בו מספר מילים, שחסר בו סעיף או שניים, אבל גם מה שיש הוא שיר הלל להגשמתה של הציונות. עוד לא סיימנו, כי טרם המלכנו עלינו מלך חוקתי, טרם בנינו את בית המקדש, טרם החלנו את הריבונות הישראלית על כל חלקי ארץ ישראל המערבית, שלא לדבר על חלקים אחרים שכתובים בברית בין הביתרים, אבל עשינו רבות, ומה שעשינו, נתנו לו היום ביטוי חוקתי, על כל המשמעות, וראוי להקריא את החוק המרהיב הזה, מילה במילה.

לאחר שהקריא את החוק, כשבסעיף קיבוץ הגלויות הוא מבהיר שזאת תהיה עלייה שפתוחה אך ורק לעלייה יהודית, לא מסתננים, לא סודנית, לא חבשית, לא אריתראית, לא שום דבר. רק יהודית". הוא גם התייחס למעמד השבת, שעל פי החוק, תהיה מעכשיו יום המנוחה הרשמי, וגם מועדי ישראל. למי שאינם יהודים הזכות לקיים- השבת ומועדי ישראל מקבלים מעמד חוקתי במדינת ישראל".

לאחר מכן הוסיף: "זהו חוק שכל מילה ומילה בו היא נופת צופים יהודים, ואנחנו מדינה יהודית לאומית ציונית. החוק הזה חוקק לא בשביל העולם, או האויב הערבי, אלא חוקק נגד האויב מבפנים. מי זה האויב מבפנים? ראינו במהלך הדיונים לגבי החוק. שמנו לב שישנה קואליציה דוחה, בין אל קאודיליו (לפיד, על פי שפטל - מ.א), לחנין זועבי, בין זחאלקה ליחימוביץ', בין הנכדה של הרוצח (מיכאלי) לאחמד טיבי, הרופא שמקצועו להציל נפשות, והיה יועצו של רב המרצחים ערפאת, ובפועל היה סייען רצח שלו. עזר לגדול הרוצחים של ילדים מאז השואה, סרסורו של ערפאת. 

זוהי הקואליציה הטמאה שהתנגדה לחוק הזה, והיא תיזכר לדיראון עולם, עד קץ הימים. לעולמי עלמייא. לעולם לא ישכח העם היהודי את אלה שהתנגדו לחוק הזה. החוק נחקק בדיוק נגד אלה שהרימו את היד נגדו, כי הם חותרים לקיומה של מדינה דו לאומית. איך אני יודע את זה? כמה קצף יצא נגד הסעיף הקובע את השפה העברית כשפה רשמית יחידה של המדינה. 

כל מדינה שיש בה יותר משפה אחת, היא מדינה דו לאומית. עירק היא כזאת כי יש בה שתי שפות רשמיות, ערבית וכורדית. קנדה יש בה אנגלית וצרפתית, שמייצגות את הרוב אנגלוסקסי והמיעוט הצרפתי, וכך הלאה. ההתנגדות למחיקת השפה הערבית ממעמד שפה רשמית, פירושו אחד ואין בלתו. התנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כי הדו שפה של המדינה עושה אותה לדו לאומית, ובדיוק לשם כך, אותם נוכלים פוליטיים, אותם רמאים בני בליעל אומרים שאין לספח את יהודה ושומרון, כי אז נהיה מדינה דו לאומית, אבל מתנגדים לשטח C שיש בו חצי מיליון יהודים ואין שם ערבים כמעט. 

למה הם מתנגדים? הם הצביעו על כך שזה יביא לסיפוח יתר שטחי ארץ ישראל ממערב לירדן שנתונים בפועל לשלטון אזרחי ערבי. אבל הם בלי הסיפוח הזה רוצים לרוקן מכל תוכן יהודי, באמצעות התנגדות לחוק הזה, שקובע את החוק של מדינת הלאום של העם היהודי. וכך הבני בליעל מתנגדים, ויש להם את החוצפה והרמייה לבוא ולומר שהם נגד מדינה דו לאומית. מי שנגד מדינה דו לאומית, הוא צריך להיות הראשון שיתנגד. במדינת לאום יש שפה אחת, של אותו לאום. שפתו של הלאום היהודי היא עברית. לא ערבית, לא לדינו, לא יידיש. כלום. אך ורק עברית.

החוק הזה הראה לנו את הנבזות הפוליטית, ואת האפסות של המחבלים התקשורתיים. ירון דקל, מפקד גלצ לשעבר, הסביר באיוולתו ובאפסותו ובמסגרת איזו תכנית טלוויזיה שהוא הופיע בה בשבוע שעבר, היא שחוק הלאום מאופסן יותר מפסקת ההתגברות. אבל הוא לא. הוא חי, והוא בועט, ועל אפו וחמתו של ירון דקל. הוא איננו פרשן שמסביר לנו תוך ניסיון כלשהו להתאים את ההסבר למציאות, אלא תעמולן קיצוני, מאותן הסיבות של חנין זועבי. 

החוק הוא עבר כחוק יסוד. בג"ץ לא יוכל להתקרב לחוק הזה, וייאלץ לבלוע אותו. חוק יסוד הלאום, וזה יתברר תוך זמן קצר, ראשית הקץ של דיקטטורת בג"ץ. אחריו יחזור בג"ץ למקום הטבעי שלו, שאז בג"ץ נהנה בתמיכה ואמון של 95 עד 98 אחוז של כל שכבות הציבור. הלאומי, הציוני, הפטריוטי, של מייסדיו כמו השופט חיים כהן, זוסמן וכיוצא באלה. ולא העיזו, ולא חלמו לפסול איזה חוק של הכנסת. 

אנחנו נחזיר את הבג"ץ לאותו מקום, וחוק הלאום הוא חוק הפתיחה. לכן פרופסור ברק כל כך התקומם נגדו, כי הוא מייסד הדיקטטורה של בג"ץ. זה ראשית הקץ של הדיקטטורה.