הרבה מילים נכתבו וייכתבו על המצב המתדרדר בעזה ועל הדרכים לפתור אותו. כתמיד, כולם מסבירים לנו שאף אחד מהצדדים אינו מעוניין בהסלמה נרחבת, ובעוד הדוברים מהצד הימני מגבים את מדיניות רה"מ וחלקם אף דוחפים להכבדת הפעילות הצבאית מול הרצועה, הדוברים משמאל מסבירים כי הפתרון היחידי הוא מדיני, בדמות הסכם בינלאומי, כולל מול הרשות הפלסטינית בגדה.
ואולי האמת שצריכה להיאמר ולשמש לנו כהנחת עבודה היא כי אין בשלב זה פתרון מעשי ברמה האסטרטגית לבעיית חמאס בעזה - לא מדיני ולא צבאי, וכי המדיניות הנכונה הינה בפתרונות ברמה הטקטית; קרי להמשיך לנהל את הסכסוך תוך מאמץ להרוויח זמן, לצד שימור וחיזוק ההרתעה, כולל במחיר של "סבבונים" קטנים בתדירות משתנה עם נזק נמוך ככל האפשר.
ברור לי כי הדברים אינם נעימים לאוזן ולעין, ואינני מקל ראש במצבם של האזרחים האמיצים המתגוררים ביישובי עוטף עזה הסובלים מאי־השקט - הן סבל פיזי, הן סבל כלכלי ומעל לכל סבל נפשי. אך לעניות דעתי, בחינה של הפתרונות האופציונליים מצביעה על כך שאולי באמת אין כרגע פתרון אסטרטגי ארוך טווח.
בבסיס לטיעון זה עומדות הנחות היסוד המרכזיות הבאות: חמאס שולט ברצועה צבאית ואזרחית, ולצדו מספר ארגוני טרור נוספים, שהמאורגן שבהם הוא הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, הנתמך על ידי איראן (לעתים לארגונים אלו אינטרסים הסותרים את אלה של חמאס); לרשות הפלסטינית יש אינטרס שהמצב ברצועה יישאר שברירי (הן כי הדבר מטריד את ישראל, והן כי הוא מטריד את חמאס). יתרה מזו, הרשות מקשה באופן הולך וגובר בחודשים האחרונים על חמאס, בעיקר בהיבט הכלכלי, דרך אי־תשלומי משכורות וכו'; לאחר תקופה ארוכה חזרו גורמים חיצוניים, בדגש על מצרים וקטאר, להתעניין במתרחש ברצועה ולנסות להשפיע עליה - כולל באמצעות תיווך בין חמאס לבין ישראל, באופן שיש בו כדי לקצר "סבבים", במידה שנידרש אליהם; האירופים כמעט אינם רלוונטיים למתרחש במזה"ת בכלל וברצועת עזה בפרט.
בהתבסס על הנחות יסוד אלו, ניתן לבחון את היתכנותם של הפתרונות המוצעים מעת לעת.
רבות מדובר על פתרון צבאי - כיבוש הרצועה. אין ספק כי צה"ל יכול לעמוד במשימה, אך מהי התכלית האסטרטגית? הפלת חמאס תצריך תשומות צבאיות גבוהות ותוביל לנפגעים רבים, תחייב שהייה יחסית ארוכה ברצועה, ובסופה לא ברור אם החלופות השלטוניות עדיפות - בוודאי לא במידה שיתחזקו גורמי ג'יהאד. לא ברור מה יקרה גם אם הרשות הפלסטינית תנסה לקבל מחדש את השליטה בשטח, שבו היא איננה פופולרית במיוחד.
גם מבצעים צבאיים מוגבלים יותר - דוגמת צוק איתן ועופרת יצוקה - לא יפתרו את הבעיה השלטונית ברצועה מבחינת ישראל. הם יפגעו ביכולותיו הצבאיות של חמאס לפרק זמן מסוים, אך גם יגרמו נזק קשה לתשתיות וירעו עוד יותר את מצבה של האוכלוסייה. הם אולי יאפשרו שוב פרקי זמן של שקט אך ללא פתרון מהותי של הבעיה.
גם ההצעה ההפוכה - הודנה/הסכם הפסקת אש ארוך טווח - אינה פותרת דבר. הסכם כזה ימצב את שלטון חמאס ולמעשה יהווה הכרה דה־פקטו של מדינת ישראל בארגון כשליט הלגיטימי ברצועה. ישראל אולי תרוויח זמן, אבל הבעיה המהותית - התבססות חמאס בעזה, התעצמותו הצבאית והעמקת המעורבות האיראנית - לא תיפתר. הסכם כזה ישאיר בידי חמאס את היוזמה ואת ההחלטה מתי להפר אותו ולפתוח מחדש בהסלמה. מה גם שמנגנוני הפיקוח על חמאס בהסכם כזה מוגבלים מאוד.
רבות מדובר על הפתרון האזרחי - מתן הקלות אזרחיות משמעותיות לאזרחי הרצועה: הכנסת אלפי פועלים מרצועת עזה לשטחי ישראל, הקלה במעבר סחורות וציוד הומניטרי ועוד. בהקשר זה גם נדונו הקמת אי מלאכותי מול עזה, נמל ימי, מזח בקפריסין בפיקוח ביטחוני ישראלי, מנגנון פיקוח בינלאומי שיוודא שהסחורות מגיעות לאזרחים ולא לפח"ע, ועוד כהנה וכהנה. בבסיס כלל הפתרונות הנ"ל עומדת ההנחה (הנכונה כשלעצמה) כי המצב הכלכלי הגרוע בעזה, כמו גם מצב התשתיות האזרחיות והבריאותיות, מוביל ללחץ של האוכלוסייה על חמאס, באופן שמאיים פוטנציאלית על שרידותו וגורר את התנועה להסלמה ולחיכוך מול ישראל.
בלי להרחיב כעת במשמעות של הקלות אזרחיות ללא פתרון בעיית השבויים והנעדרים, נראה לי שגם הקלות כאלו יהוו מנגנון שחרור לחץ, קרי רווח של זמן, ולא פתרון אמיתי לבעיות העומק שלנו מול הרצועה, בדגש על פעילות ההתעצמות הצבאית של חמאס וההשפעות החיצוניות של איראן עליה, והסטת חלק מהסיוע ההומניטרי לפעילות הצבאית של הארגון (חפירת מנהרות, ייצור אמל"ח). לא למותר לציין כי ישראל מאפשרת מדי יום העברת ציוד של מאות רבות של משאיות נושאות מזון, תרופות, ציוד אזרחי ועוד. ולמרות זאת, רובו אינו מגיע לשימוש האוכלוסייה וחלקו מוסט לשימושים צבאיים.
לבסוף נדון הפתרון המדיני, קרי פתרון פוליטי ארוך טווח בתמיכה בינלאומית (מצרים, קטאר, ארה"ב ורוסיה). גם אם ניתן יהיה להגיע להסכם עם חמאס, הבעיה בהצעה זו כפולה: מצד אחד, פתרון מסוג זה מנוגד לאינטרסים של הרשות הפלסטינית, שפועלת בחודשים האחרונים לדרדור המצב בשטח ולערעור היציבות השלטונית. מצד שני, הסכם על עתיד רצועת עזה שלא יקושר לפתרון הפלסטיני הכולל הינו פספוס.
ולבסוף, לא נראה כי לקהילה הבינלאומית יש אנרגיה מספקת להירתמות באופן אקטיבי ליוזמה מעין זו, בעיקר בהיבטים כלכליים ואחרים לקידומה.
# # #
לנוכח כל זאת, לדעתי רצוי לחשוב על שינוי הפרדיגמה. אם אכן אין פתרון קסמים למתרחש בצד השני, כדאי שנמשיך לעשות פחות או יותר אותו דבר ולממש פתרונות בצד שלנו. רצוי לפעול במישורים שעליהם יש לנו שליטה - קרי מול אזרחי ישראל, בדגש על תושבי העוטף. מולם כדאי לפעול במישור הכלכלי והאזרחי, לתת להם הקלות, לחסוך בירוקרטיה, ולפעול בכל דרך אפשרית לחיזוק כושר העמידה שלהם ולשיפוי על הנזקים שנגרמים ושייגרמו להם כתוצאה מההסלמות המקומיות, ובעיקר ליצירת אורך הרוח, החוסן והסבלנות שנדרשים להם במהלך הימים האלו. מדובר בשיפור תשתיות, בהוספת ממ"דים לאלו שאין להם, בתקציבי פיתוח, בריאות ועוד - בידנו הדבר.
ועד אז, אולי הפתרון הוא לזרוק על עזה את כל המילים שנכתבו על הפתרונות האפשריים.
הכותב שימש כראש חטיבת המחקר באגף המודיעין. כיום סמנכ"ל מודיעין וסייבר בקבוצת שדמה