כולם מדברים על הזרוע הצבאית של חמאס ואיך לדכא את טרור הרקטות והבלונים. מעטים מוצאים את הזמן להתרכז בתהליך המסוכן מכולם שעובר בשנים האלה על הרצועה: היפרדות של האוכלוסייה מחמאס. זהו תהליך חמקמק, כי קשה לראותו בעין. הצבעת מחאה אזרחית שקטה, אבל זוחלת. משמעותו הוא שאפילו תנועת חמאס, כמשטר חזק, הולכת ומאבדת בהדרגה את יכולת המשילות, את השליטה שלה באוכלוסייה.
השיחות המתנהלות בימים אלה באמצעות מתווכים להסדרת המציאות עם ישראל הן במידה רבה גם קריאת הצלה של חמאס אלינו ולעולם כולו. הקריאה הזו צריכה לעניין את הישראלים, כי ברגע שחמאס יאבדו את הציבור העזתי, גם ישראל עלולה לאבדו. אם לא איבדה כבר.
בחמאס יודעים זאת היטב, ולכן דורשים במו"מ הקלות וצעדים שיביאו מזומנים. כי בעזרת מזומנים אפשר לשלוט. בלעדיהם לא. הכוונה למזומנים שיבטיחו מינימום של חיים תקינים, לא לצורכי מלחמה. במיוחד הם דרשו מן המתווכים ללחוץ על אבו מאזן שיחזיר את המשכורות לפקידי הממשלה, כפי שנהגה הרשות לשלם מיום הקמתה. מדובר בעשרות מיליוני שקלים בחודש שאותם שלל אבו מאזן מכלכלת הרצועה, וחסרונם מורגש היטב. כמה מורגש? המשק העזתי עבר בשנה האחרונה למצב של יובש. לאזרח הפשוט אין כסף בארנק, ואין דרך לייצרו. כתוצאה מכך, אנשים החלו לעבוד בעיסוקים מכל הבא ליד. בהסעה פרטית כמו מונית (שני שקלים לנסיעה), במכירת קפה בדוכן ברחוב (שקל אחד לספל). משפחות מתקיימות מ־200 או 300 שקל בחודש.
כאשר נשאלו נציגי חמאס מדוע כה חשוב להם להכניס כסף, הם נתנו הסבר מבצעי. את ההפגנות בגבול מבצעים לא רק פעילי התנועה. רבים מהנערים שהולכים ומנסים לפרוץ את הגדר לישראל פועלים באופן עצמאי. אם יהיה הסדר, תצטרך חמאס מהיום למחר למנוע מהצעירים האלה לפעול. סביר שתידרש להפעיל כוח כלפיהם. בכוח הזה לגיטימי להשתמש רק אם יש יהיה לכך הצדקה. ללא הסבר ובלי צידוק, תהפוך חמאס לאויבתם של הצעירים האלה. אם ייכנס כסף וירענן את המשק העזתי - אמרו נציגי חמאס - אפשר יהיה להסביר לציבור מדוע נכון לדכא הפגנות נגד הישראלים.
הסיפור הזה מזכיר את הבדיחה על הסוס שבעליו ניסה לאלפו לחיות ללא מים. אחרי ימים ארוכים של אילוף, למד הסוס לחיות ללא נוזלים. למד, ומת.
עבדי המלך החדשים
לאחמד סלאמה, פובליציסט ירדני, היו כוונות טובות, אבל משהו בדרך השתבש. סלאמה פרסם מאמר ארוך בעיתון הממשלתי הגדול בממלכה, "א־ראי", ובו נזף באזרחים ובגולשים המתלוננים כי המלך נעדר שבועות ארוכים מן הממלכה, לעתים אף מבלי לומר להיכן נסע. "מדוע השאלה היכן המלך?", זעקה הכותרת בתוכחה.
"עלינו להתעורר ולפתוח את הלב ואת שערי האמונה לכתר ההאשמי ולמולדת הירדנית", כתב סלאמה בהערצה שאין כמוה. הוא טען כי מבקרי המלך אימצו כלפיו שיח של שנאה, וטען שהם פועלים ככנופיה חתרנית שתפקידה לפלג ולהסית. מי שמעז לשאול שאלות כאלה, כך לפי הכותב, הוא קרוב לוודאי סוכן איראני, או שהוא מבקש להחזיר את ההיסטוריה לאחור, לימים שבהם אש"ף השתלט על ענייני הממלכה. בקיצור, חבורה שהיא סכין בגב האומה, ומצד שני, מלך תמים שאיננו אלא קורבן. זה לא חמוצים, הגרסה הירדנית. זה מפעל שלם של כרוב כבוש בריח ליזול.
המאמר פורסם על פני ארבעה עמודים מלאים, בחלק החדשותי של העיתון. קטעים מתוכו הוצאו לעמוד הראשון והובלטו בכותרות דרמטיות. ההערצה העיוורת, המוחלטת והבוטה למלך, עוררה סערה ולעג אצל גולשים ברשתות החברתיות. רבים ראו בכותב עבד נרצע של אדוניו, כינו אותו זקן ולגלגלו על העיתונות הממשלתית, שהיומון הוא המוביל בה.
בעוונותי, אמרתי לחבר ירדני שככה לא נוהגים בדמוקרטיה. לגיטימי לשאול היכן השליט נמצא בכל רגע נתון, הטפתי לו, בייחוד אם הוא מרבה להיעדר, וכל מהלכיו צריכים להיות שקופים בפני הציבור. החבר הקשיב, ויכולתי לשמוע את גלגלי מחשבתו מגחכים. "מה אתה חושב?", הוא שאל, "הירדנים כמוכם, יודעים הכל. הם (השלטון) לא יכולים להסתיר מאיתנו דבר. תיכנס לרשתות החברתיות ותקרא". נכלמתי, אבל התגברתי. "נו", שאלתי, "אתה חושב שהשלטון לא יודע את כל זה? הוא בטח גם אוסף שמות". "יודע", הוא ענה, "אבל הם נזהרים. האמון בין הארמון לציבור בשפל של כל הזמנים". ואולי זה מסביר את הצורך הדחוף במאמר של הפובליציסט המלכותי. הסוסים ברחו, חייבים להחזירם לאורווה.
דע את האויב
הגולש הסעודי עבד אל־רחמן אל־קחטאני לא התעצל, התיישב וכתב ציוץ נזעם בחשבון הטוויטר שלו. היה זה לאחר תקרית מיום שישי שעבר, באליפות אוקראינה לנוער בבדמינטון. לרבע הגמר הגיע צמד ובו גם מקסים גרינבלט, אלוף ישראל לנוער. הצמד הסעודי סירב להתמודד מול ישראלי, וחזר הביתה.
קחטאני כתב בעברית מרשימה, שפה שאותה למד באוניברסיטה בעירו ריאד. "הפרישה של השחקנים הסעודים מהתחרות באוקראינה בגלל השחקנים הישראלים היא התנהגות שגויה ובודדת. סעודים רבים התנגדו לה. יש לדעת שישראל היא לא האויב שלנו. האויב שלנו הוא רק המשטר האיראני".
"הישראלי הושיט את ידו, והילד סירב. התביישתי", הגיב גולש סעודי בערבית. "התנהגות שהפכה אותנו לצחוק בעיני אחרים", ענה לו קחטאני.
למחרת, בשבת, חזר התסריט על עצמו בזירה אחרת. בבנגקוק נערכת אליפות העולם באיגרוף תאילנדי לנוער. הנציג הישראלי, עמית מדאח, הגיע לחצי הגמר ושם חיכה העיראקי מוחמד עדנאן. עדנאן החליט לפרוש, או שמאמניו החליטו בשבילו. לאחר מעשה פרסם איגוד האיגרוף העיראקי דברי שבח למעשהו. "הוויתור חשוב מהמדליה. הוא אות כבוד", נכתב בהודעה.
בעיראק היו תומכים לצעד הזה, אבל הרוב דווקא התנגדו. "טיפשות", הגיב הגולש אחמד אל־חאג'ם, "זו התנהגות שהייתה הולמת לפני 50 שנה. הספורט מקרב בין העמים ומפיץ בשורת שלום". עלי ג'בורי חשד במניע. "נראה לי שכוחו של המתמודד הישראלי היא הסיבה האמיתית". מועאז מוחמד אמין כתב: "החלטה מטופשת. אין לערב פוליטיקה בספורט".
עוד לפני ששני הסיפורים הללו מלמדים אותנו משהו על היחס לישראל, בכוחם להעיד עד כמה רשאי האזרח הערבי לבטא את דעתו בחופשיות. ייתכן שגם בעבר חשבו הערבים ככה, אחרי מפגן מחאה של ספורטאי שמייצג אותם. אבל אסור היה להם לומר זאת. הספורטאים עצמם, שאמרו לא להתמודדות עם ישראלים, פעלו ביוזמה אישית ולא בהוראה מלמעלה. גם זו חירות.
האם לפנינו עדות כי הערבים נוטשים את הסולידריות עם הפלסטינים? ברור שלא. אבל הם מגלים, לאט ובהדרגה, שאפשר לתמוך בפלסטינים מבלי להחרים את הישראלים. הנה דוגמה. באותו סוף שבוע שבו החרים המתאבק העיראקי את הקרב מול הישראלי בתאילנד, ביקרה ברמאללה למשחק ידידות הנבחרת הצעירה של עיראק בכדורגל. הם עלו להר הבית, התארחו אצל אבו מאזן, ואחר כך אצל ראמי חמדאללה, ראש ממשלת הרשות. על כר הדשא הם הביסו את הפלסטינים 0-3, אבל חמדאללה יצא מגדרו להודות להם. "כל ביקור כזה מעלה את המורל שלנו", אמר לאורחיו, "זהו ביקור אסירים, ולא נורמליזציה עם הסוהרים".
הכותב הוא הפרשן