השבוע החל הזרם המרכזי בתקשורת האמריקאית לגלגל את אפשרות הדחת הנשיא. המאיץ היה שידור חי, בטונים דרמטיים, אולפן מיוחד ושני מוקדים מאירועים שהתרחשו במקביל: הרשעת מנהל המטה לשעבר, פול מנפורט, בעניינים שקשורים לרוסיה אך אינם קשורים לטראמפ, והודאה באשמה בעסקת טיעון של עורך דינו של טראמפ, מייקל כהן, יחד עם פרסום עסקות חסינות עם עוד שני מקורבים של טראמפ - אלן וייסלברג ודיוויד פקר. שני האחרונים ועו"ד כהן קשורים לרכישה, בזמן מערכת הבחירות, באמצעות עיתונו של פקר, של סיפורי נשים שקיימו עם טראמפ מערכות יחסים, וזאת במטרה לקבור אותם ולמנוע את פרסומם. כהן הודה בביצוע התשלום. 

לא דרוש היה ארתור פינקלשטיין ז"ל כדי לייעץ לטראמפ לעשות כל מה שניתן חוקית כדי למנוע חשיפה מסוג זה בעיצומה של מערכת בחירות. גם היה ברור לכל המעורבים כי השיטה הבדוקה להרגיע את הדחף של הידידות הקרובות בדימוס לשתף את הציבור בחוויותיהן המרתקות עם הנשיא המיועד, עוברת דרך חשבון הבנק שלהן. גם ברור שלא עו"ד כהן, לא עורך הצהובון שקנה את הסיפורים ולא מנהל הכספים הוותיק של משפחת טראמפ, שילמו מכיסם לגברות, אפילו היו בגדר האחרים העושים מלאכתו של הצדיק, ביוזמתם ובלי ידיעתו. 
 
ואכן, מה שמסר עו"ד כהן היה שקניית הסיפור מומנה, בסופו של דבר, על ידי הנשיא. זה כנראה גם מה שאישרו השניים הנוספים. לאישום פלילי נגד הנשיא זה, ככל הנראה, לא מספיק, גם לולא הייתה לו חסינות - ויש לו. אבל למחול שדים תקשורתי זה מספיק ועוד איך. וזה מה שחשוב לדמוקרטים שרוצים להפיל את טראמפ, לא בגלל קשקושי רוסיה ולא בגלל הפוסי ביזנס, אלא בגלל הפשע האחד הבל יסולח שלו: הוא ניצח את הילרי קלינטון. בעיניהם: חטאו - בחירתו, עונשו - הדחתו.

מוניקה לוינסקי וביל קלינטון. הרייטינג שלו במסך החצוי, תוך כי הצבעה בסנאט, קפץ מעלה-מעלה. צילום: רויטרס

 

הדרך היחידה להעמיד נשיא לדין ולהגיש נגדו כתב אישום היא על פי החלטת הרוב בבית הנבחרים. הדרך היחידה להדיח נשיא שהוגש נגדו כתב אישום על ידי בית הנבחרים היא הרשעה הנתמכת על ידי שני שלישים מחברי הסנאט - כך ששופטי הנשיא הם מאה חברי הסנאט.
 
מה הקריטריונים להדחה? אילו עבירות עלולות להצדיק הדחה? הרבה מאוד מאמרים מלומדים מובילים לבסוף לשורה תחתונה פשוטה למדי: עבירה בת הדחה היא עבירה שרוב חברי בית הנבחרים ושני שלישים מחברי הסנאט קבעו שהיא עבירה בת הדחה. זו ההגדרה היחידה ואין בלתה.
 
שני גורמים מעצבים בדרך כלל את החלטתו של חבר בית הנבחרים ו/או הסנאטור. שניהם, לא במקרה, אינם מככבים באלפי המאמרים המשפטיים שנכתבו בנושא. שהרי הגורם המרכזי המעצב את התייחסותו של חבר הקונגרס בבואו לבחון את חומרת העבירה - הוא ההשתייכות המפלגתית שלו: אם הנשיא חבר מפלגתו, הוא נוטה לראות בעבירה, תהא אשר תהא, עבירה שאינה מצדיקה כתב אישום. לעומת זאת, אם הנשיא הוא מהמפלגה היריבה, חבר הקונגרס מצטרף לבית שמאי. הבלם האפקטיבי היחידי שאותו מביא חבר הקונגרס בחשבון שיקוליו הוא דעת הקהל, בעיקר דעת הקהל במחוז הבחירה שלו. בקיצור, הכל פוליטי. זוהי השיטה האמריקאית, והיא חלק מכללי המשחק המקובלים. היום הם משרתים את היריב, מחר הם ישרתו אותך.
 
היה זה רוב רפובליקני בבית הנבחרים שקבע בזמנו שיש מקום להדיח את קלינטון משום ששיקר תחת שבועה בפני החוקר המיוחד, כשהכחיש שקיים יחסי מין עם עוזרתו מוניקה לווינסקי. בסנאט לא הושגו שני שלישים תומכים בהדחה, בין היתר כי במהלך הדיון ביקש קלינטון סליחה מהעם האמריקאי, והרייטינג שלו, במסך חצוי, תוך כדי ההצבעה בסנאט, קפץ מעלה־מעלה.
 
בתחילת נובמבר יתקיימו בחירות אמצע הקדנציה. על רקע דיבורי ההדחה, בוסריים ככל שיהיו, מסתמן קשר בל יינתק בין ההדחה לבחירות: נושא ההדחה ישפיע על הבחירות, ותוצאות הבחירות ישפיעו על סיכויי ההדחה. כיום יש רוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס. הסקרים מצביעים על סיכוי לדמוקרטים להשיג רוב בבית הנבחרים: כרגע נוטים לכיוון הדמוקרטים 199 מחוזות בחירה ולרפובליקנים 193, ו־43 במצב של שוויון. בסנאט, הרפובליקנים צפויים לשמור על רוב זעום - 48 מושבים מול 45 לדמוקרטים, 7 בשוויון. רוב מחוזות הבחירה שבשוויון מוחזקים כיום על ידי הרפובליקנים. מעניין לראות אם יופצו באותם מחוזות מסרונים ברוח זו: הדמוקרטים נוהרים לקלפיות כדי להדיח את הנשיא, צאו בהמוניכם להצביע כדי לבלום אותם. 

רכב סיוע של אונר"א. רק הפליטים הפלסטינים קיבלו זכות להוריש את מעמד הפליט לצאצאיהם. צילום: רויטרס


אונ-רע
 
ההחלטה האמיצה והמתבקשת של טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים כבר לא לבדה. לצדה בכותל המזרח של נקודות המפנה בתולדות המפעל הציוני תעמוד, אם תקרום עור וגידים, תוכניתו לחיסול סוכנות הסעד לפליטים אונר"א, הראויה להיקרא אונ־רע. 
 
אונ־רע נולדה בחטא, כדי ליצור פצצת זמן ארוכת טווח לחיסול מדינת ישראל. תוכנית גיבוי למקרה שייכשלו המאמצים המיידיים של שבע מדינות ערב וממשלת בריטניה ב־1948 לחנוק את ישראל בעודה בעריסתה. אין הסבר אחר לכך שמבין מיליוני הפליטים שהתרוצצו בעולם אחרי מלחמת העולם השנייה, רק חצי מיליון הפלסטינים זכו לסוכנות נפרדת, המפלה אותם לטובה באופן קיצוני ומעניקה להם צ'ופר ייחודי, שכל מטרתו הייתה ליצור בעיה חשוכת מרפא למאחז הציוני: זכות ההורשה של מעמד הפליט. 
 
פליטים יוונים, טורקים, הודים, פקיסטנים, גרמנים, הונגרים ורבים אחרים קיבלו מעמד של פליט לדור אחד ותו לא. רק הפלסטינים קיבלו זכות להוריש את מעמד הפליט לצאצאיהם, וליצור פליטות נצחית. זו הסיבה לכך שרוב בעיות הפליטים בעולם נפתרו בתוך דור, בעוד כאן אנו מוצאים את עצמנו היום עם פי עשרה פליטים מכפי שהיו ב־1948, מפרנסים את המפלצת הבירוקרטית שיצר האו"ם, שמצדה מנציחה את הפליטות, את המחנות, את הדלות ואת האיום על ישראל.
 
זו הסיבה לכך שטראמפ, עוד לפני שהוא מציג את תוכניתו הגדולה, רוצה לנקות שולחן ולטפל בפירוק אונ־רע. דרך הפעולה האפשרית: ביטול זכות ההורשה ומתן סיוע ישירות לנצרכים, או לישויות המדיניות שבמקום הימצאותם, למשך תקופת מעבר מוגבלת. אם על העברת השגרירות קיבל טראמפ תחנת רכבת על שמו, ביום שתיסגר אונ־רע ראוי לקרוא על שמו את קו הרכבת המהירה לירושלים כולו. וגם לקוות בשבילו לטוב.