מלחמת יום כיפור קטעה את החפלה של קציני צה"ל אחרי הניצחון המזהיר ב־1967

המלחמה הזאת הייתה ראשיתן של השנים הרעות. החפלה העלובה שלנו. קציני צה"ל הפכו לסלבריטאים ששייטו במכוניות פלימות' ואליאנט אמריקאיות ובילו ברחובות תל אביב כמו ילדים בלונה פארק. במסעדות האהובות עליהם כבר ידעו להכין מראש את הסטייקים ואת קרם הבוואריה לפי טעמם. כשהיה להם משעמם, הם יכלו בקריצת עין לסדר להם ולחבריהם גיחה במסוק לעמק הירדן בשם המרדפים בבקעה או לסיני בשם מלחמת ההתשה בסואץ. בשחצנות הופיע משה דיין והודיע לעולם ש"עדיף שארם א־שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א־שייח'".
 

מאז הניצחון הגדול הפכה תל אביב לאי של גנרלים הזויים, בזמן שהמצרים והסורים התאמנו בשקט והניחו לנו להבין שהכול בסדר, שאלה רק אימונים. רק אחדים ראו את המלחמה המתקרבת ונדנדנו באזהרות למפקדיהם, אבל ראשת הממשלה גולדה מאיר ומטה סירבו להאמין. 

 

אחר כך באו הקרבות שאיימו להפוך לתבוסה כואבת. שר הביטחון משה דיין כבר צפה את החורבן והכניס את צמרת הצבא לפאניקה. למזלנו, צה"ל התעשת באחת הפעולות הגדולות בהיסטוריה שלו, הדף את הטנקים הסוריים שכבר עמדו על שפת הכנרת, מוטט את השריון המצרי בסיני וצלח את התעלה, בפיקודו של אריק שרון, שהפך את הביזיון לסוג של ניצחון. 2,297 חיילים נהרגו, אלפים נפצעו. 
 

אחר כך החלה הפוליטיזציה של המלחמה, ואת המחיר הכבד שילם רמטכ"ל מלחמת יום כיפור רא"ל דוד אלעזר (דדו). הוא נפל קורבן לחיצי האשמה, בזמן שחיים בר־לב, אריק שרון, רפאל איתן ורבים אחרים המשיכו להתקדם להנהגת המדינה. מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה ארוכה וכואבת, אבל בזכותה בא השלום עם מצרים. נותר לקוות שגם הקרבות עם חמאס בעזה יסתיימו ביום מן הימים בסוג של שלום. 

נמשיך להתפלל.