שני מנהיגים פלסטינים - שתי גישות שונות. הברירה של הפלסטינים היא לא בין הרשות לחמאס, לא בין פתרון של שתי מדינות או מדינה אחת - אלא בין זו שמהמרת על חייהם לזו שרואה בסבלם. כל הפרשנויות בעקבות דברי מנהיג חמאס יחיא סינואר החטיאו היבטים משמעותיים ומעניינים באישיותו. ההתמקדות העיתונאית והפוליטית הייתה במילים. אני רוצה להתמקד בנימת הדברים, שמעידה יותר מכל על קווי האישיות של אומרם. סינואר לא הציע לנו הסכם או הודנה. הוא הציע אוקיינוס של שנאה תהומית, ויחד איתו השליך לזירה את המגבת.
מנהיג חמאס הודיע לנו בריש גלי שהוא שונא אותנו, אבל שלמרות זאת הוא מוכן בשלב זה להרים ידיים ולהודות בכישלון המאבק המזוין. החידוש בסינואר הוא מבחן האמינות. כולנו מבינים שהוא מגלה יושרה, שהוא אומר לנו את כל האמת בפרצוף. לא עוד יאסר ערפאת ואבו מאזן, שגילויי השנאה שלהם לישראל נעשו רק בנאומים לצורכי פנים. סינואר שם את השנאה על השולחן.
כאדם שישב בכלא הישראלי ויצא ממנו אל המציאות הכאוטית של רצועת עזה, הוא מצא עצמו בדיסוננס נוראי. לפתע הוא גילה שחיי חירות בעזה יכולים להיות גרועים משמעותית מחיי כלא בישראל. ייתכן שתחושת השנאה התעצמה בשל העובדה שהחיים בעזה גורמים לו להתגעגע לכלא הישראלי.
אבל יש משהו שהוא אוהב אפילו יותר מלשנוא אותנו: סינואר באמת ובתמים אוהב את העם הפלסטיני ולא רוצה לראות בסבלו. הבנת עולם הרגש שלו חושפת את המניעים הרגשיים המנחים אותו - להציע פשרה פלסטינית במסווה כלשהו. זו הפעם הראשונה מאז שהתמסד הסכסוך הישראלי־ערבי־פלסטיני, שיש גורם בהנהגה הפלסטינית המתקשה, באמת ובתמים, לחיות עם המצוקות הקשות, העוני, תחושת סכנת החיים והיעדר התקווה השוררים בצד הפלסטיני.
# # #
כדי להבין עד כמה שונה סינואר, צריך פשוט להשוות בינו לבין יו"ר הרשות אבו מאזן. המכנה המשותף לשניהם הוא השנאה התהומית לישראל. אולם בעוד השני מכסה אותה במתק שפתיים ובערמומיות, הראשון נושא אותה בגלוי ובגאון.
מרגע שמוציאים החוצה את הגורם המשותף לשניהם, מתגלה תהום עמוקה של ערכים ומבנה אישיות. אבו מאזן ה"מתון" מוכן לשפוך את התינוק הפלסטיני עם הגיגית, להמשיך להגיר ולהקיז את דמו של העם הפלסטיני, ובלבד שיחזיר לעצמו את השליטה בעזה, במקום להציב בראש מעייניו את האינטרסים המיידיים של בני עמו. הוא מתנשא מעל לעמו ונותן לגאווה שלו תפקיד מרכזי בניהול הסכסוך. הוא מנהיג מהדור הישן, שאצלו הכבוד המזרחי מאפיל על ההיגיון והחמלה.
לעומתו, סינואר חש את הסבל הפלסטיני, מזדהה איתו ומבין שהוא קודם כל כאב אנושי־קיומי ורק לאחר מכן לאומי. לכן, במישור המעשי הוא מוכן לנטוש בשלב זה את החתירה למימוש הזכויות הלאומיות. הזכות לחיים חשובה בעיניו יותר. מנקודת מבטו, השגת ביטחון אישי וכלכלי עומדת לפני הקמת מסגרת מדינית. זה לא מפריע לו להמשיך להחזיק במישור הרוחני והאידיאולוגי בתפיסה של פלסטין השלמה משתי גדות הירדן, ואת הפנטזיה על החרבת ישראל יוכל להוריש לדור הבא.
כרגע נראה שלסינואר בוער יותר להתמקד בהצלה הפיזית של הדור הפלסטיני הבא, במניעת מגיפות ועוני ממאיר, שימוטטו לחלוטין את החברה הפלסטינית. בחושיו החדים של אסיר לשעבר, הוא מזהה שסיר הלחץ עלול גם להתפוצץ על ראשי חמאס.
בגין המשבר ההומניטרי, שלטון הארגון בעזה תלוי על בלימה. כל עוד היום הוא עסל, הזעם הפלסטיני מכוון כלפי צה"ל וישראל; אבל ביום בסל, הוא יכוון כלפי שלטון חמאס ויביא להפיכה אזרחית, שמי יודע כיצד תסתיים.
# # #
נראה שהניסיון של סינואר להציל את עמו מאסון הומניטרי ואקולוגי באמצעות ראיון לעיתונאית איטלקייה, צלח. משאית סולר ראשונה הגיעה לעזה על פי הסכמה בין ישראל לאו"ם. השגריר האמריקאי המיוחד ג'ייסון גרינבלט בירך; חמאס דיבר על הבנה שקטה עם מצרים לצמצום ההפגנות סמוך לגדר; קטאר התחייבה לשלם לישראל חצי שנה עבור הסולר.
רק גורם אחד, כצפוי, קלקל את השמחה: לגורם בכיר ברשות הפלסטינית מפריע מאוד שתושבי עזה יהיו מחוברים לחשמל במשך שמונה שעות ביום, במקום ארבע. הרצון למוטט את חמאס הפך עבור הרשות הפלסטינית לאובססיה גדולה יותר אפילו מהרצון לחסל את ישראל. אם פעם הייתה בצד הפלסטיני היכולת לדחות מחלוקות פנימיות לטובת המשך המאבק בישראל, היא הצטמצמה באופן מוחלט לאחר ההשפלה שספג אבו מאזן כשגורש בבושת
פנים מעזה. הוא לא מסוגל לשכוח את ההשפלה, לא לחמאס ולא לתושבי הרצועה שבחרו באיסמעיל הנייה.
חמאס כבר התמוטט. הוא מרים ידיים. הוא מתחנן לסולם מכובד שיאפשר לו להפסיק את המאבק המזוין ולשקם את חיי התושבים בעזה. הרבה לפני מסגרת שלטונית יציבה, יש צורך ביציבות חברתית וכלכלית של הפלסטינים על מנת לייצר איזושהי נורמליזציה באזור. האנשים הרבה יותר חשובים מהשלטון שינהל אותם. סינואר הבין את מה שישראל יודעת. אבו מאזן לא יבין זאת לעולם.