ישבתי לי בלובי של המלון המפואר הזה באילת. זה שבתור ילדה כל כך רציתי להיות בו, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו. ההוא שלימים הכרתי את כל חדריו ואת כל הכניסות האחוריות שלו. אילת תמיד נקשרה אליי עם חופש במובן המאוד רחב של המילה. בגיל 16 נסיעה עם חברה טובה באוטובוס עם שירי דנה אינטרנשיונל בווקמן וחווית סוויט סיקסטין בהתמזמזות מרגשת עם תייר על מדרגות לוליינות במלון אכסנייתי.
בגיל 18 איבוד הבתולין במחווה יוצאת דופן של החבר הראשון כמתנת יומהולדת מפנקת, שכללה בין היתר ברכה, שלל מתנות ומצעים חדשים שנאלצנו לספק למלון, בעקבות הטבח שהתרחש שם, ובגיל 20, זמן בו עברתי לווגאס הדרומית, על מנת לעבוד בעבודה מועדפת, אחרי צבא, שבורה מהפרידה מהחבר הראשון. שבר שהתאחה, במהירות שבה נשברות כוסות בארוחת בוקר הומת אדם של ישראלים בבופה בשבת, בתור לג'חנון. ועוד איזה ג'חנון.
רציתי להכיר גברים, כמהתי להבין על מה מדברים כשאומרים שזו התקופה הכי יפה אחרי צבא וכל העובדים מתמזגים זה בזה. מיזוג שהוא כמו קוקטייל שמורכב מסוגים רבגוניים של אלכוהול שעושה האנג אובר ממושך. אין שם מישהו שלא היה עם מישהי, שהיו עם מישהו, שאלו למעשה היו עם מישהם. שעטנז מאוד מגבש חברתית סך הכל.
התעמקתי בללמוד את עבודת המלונאות, רק שלא היה רחוק היום בו הבנתי שעל מנת ללמוד את העבודה,- צריך לעשות את העבודה. וכך היה. החלטתי שאני מפסיקה להתאבל על החבר הראשון, שכבר לא היה רלוונטי והתמקדתי בלחזור לאימונים ולהתחיל לצוד חתיכים. חשתי ככיפה אדומה ביער. מכל הזאבים שעמדו בדרכי ורצו לטרוף אותי, רציתי למצוא את ההוא שידע לתת לי יד ביער, יעזור לי למצוא את דרך האבנים הצהובות ושנתחיל לאכול מעץ הדעת המתוק וסוף סוף נתערטל מהעלים שעטפו אותנו.
שומר הסף
רצה הגורל והקב"ט מהמלון הסמוך בעל העיניים הירוקות הענקיות (וזה לא היה הדבר הענק היחיד אצלו), והעור בעל צבע השוקולד, התחיל להסתכל עליי באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שתיתי מיץ אומץ ולאחר שכנועים רבים של ליבי את שכלי החלטתי לחיות על הקצה ולפנות אליו. הפנייה הסתכמה בהגשמת פנטזיה בתוך יחידת דיור צפופה במיוחד, שהמיטה הייתה בתוך המקלחת ועל מנת להכין קפה, הושטת יד לקומקום וכמעט התחשמלת. אבל עם הדבר היפה הזה שנגלה לנגד עיניי, לא היה לי על מה להתאונן. היה לי רק על מי לאונן. השנים עברו, גברים התחלפו, והגעתי לאילת מדי פעם, נזכרת בערגה באותה תקופה מוטרפת של שיכרון חושים.
הערב ירד. ענבלי ואני גמרנו אומרות בליבנו לצאת לאחד הברים המגניבים בעיר. בעודנו יושבות על הבר פתחתי את אפליקציית המשלוחים שלי. חץ ימינה והנה התכתבות מעניינת עם אחד הבחורים היותר שווים שראיתי בחיי. מתמונה לתמונה אינני בטוחה לגמרי שהאדם העומד מאחוריהן הוא אכן מציאותי. אני בוחנת כל תמונה לעומק ומשהו בפניו מאוד מוכר לי ואיני יודעת להסביר מדוע. בינתיים,- ענבלי מאשרת שהוא חתיך. מסתכלת על שמו המלא. מתבלבלת. אנו יוצאות מהבר.
"ענבלי, אני לא מאמינה. הייתי עם הגבר הזה לפני 13 שנה". ענבל, שומרת הראש שלי, משלימה את התחקיר בזהירות: "את בטוחה"?, היא שואלת? אני שוב עוברת על הפרופיל והפעם בטוחה - הקב"ט עם העיניים הירוקות, עם דירת קופסת הגפרורים, רוצה לשמור עלי שוב. אני ממשיכה לספר לה את שאירע ואנחנו קובעת להיפגש איתו. חושבת, מקסימום יצא מכאן עוד טור.
לא עוברות 20 דקות וענבלי מאחלת לי בהצלחה. אני נפגשת עם הענק הירוק. כבר כשמבטינו נפגשים כל הזיכרונות צפים במאיות השניה. כל תנוחה. כל נשיקה בתנוך האוזן. כל מבט. כל מילה. קטע מדהים יש לו לזיכרון התשוקה. לזיכרון המיני. נסענו לביתו. התעוררנו למחרת. דיברנו שעות. שיחזרנו דקות. סגרנו מעגלים. פתחנו מרובעים. הסקס שלי אכן חגג בר מצווה. מזל טוב לו. מזל טוב לי.