ערב תל אביבי חורפי - קיצי. משב של רוח חמימה מחליק על עורפי. בר מגניב בדיזינגוף. אם ראש העיר האגדי היה יודע מה קורה בברים האלו, ברחוב הקרוי על שמו- הוא כנראה היה מתהפך בקברו. אני דופקת כניסה של שטיח אדום, עם שמלה שחורה קטנה צמודה לגופי (לא להאמין איך היא תמיד משרתת אותי נאמנה כ"ציידת גברים") ומתחילה במלאכה.
חברות שלי ישבו שם, כבר דקות ארוכות, ומכורח הנסיבות וצמצום שולחנות- חברו אליהם, כהחלטת המארחת, קבוצת גברים. עד הרגע שהגעתי אלו היו שתי חבורות לא קשורות. מרגע שהנשר נחת- החלטתי שלא טוב היות האדם לבדו והתחלתי בראיונות העבודה של הגברים שישבו
עימנו בשולחן.
מבדיחה אחת למשנתה, מסקירה מהירה של בעלי הטסטוסטרון שהיו חברינו החדשים לערב זה, ומעומק הידע שהפגנתי במשלוח ידם, החלטתי שאחד מהנ"ל הוא אופציה להעמסה. אז גמרתי אומרת בליבי להטיל את הפצצה, עם הגשר מברזלים החדש שהיה צמוד לשיניי מזה כחודש, כילדת בת מצווש, החוגגת מרד נעורים מאוחר. שאלתי את החבורה העליזה האם הם היו יוצאים עם מישהי בגילי, כשמלתעות בשיניה ועד כמה הדבר האחרון הוא turn off.
בניצחון מוחץ של שניים משלושה ולאחר מספר דקות של שכנוע- גם השלישי נפל- הבנתי שההחלטה הרת הגורל שלקחתי על עצמי להיות בשנה הקרובה עם הברזלים בפה- הינה החלטה נכונה ואינה מסרסת אותי מבחינת האטרקטיביות שלי בעיני המין הגברי.
זאת למרות שאחת מחברותיי הטובות רמזה לי בעדינות: "לירוני, אולי כדאי שתמצאי בן זוג רציני ולאחר מכן תדביקי על שינייך את "בחזרה לכיתה ה'1". הבנתי ש"כל העולם כולו גשר צר מאוד" הוא הרבה יותר משיר.
כשחשתי מחוזקת מספיק וסקסית לא מעט החלטתי לעשות אודישנים לחברי החדש. לאחר בדיקה מדוקדקת עם הרופאה המקסימה שלי, בה שאלתי אותה אם אני יכולה לעשות הכול, בדגש על הכול וכשהיא ביקשה הבהרה, שאלתי אותה אם היא יורדת לסוף דעתי, בדגש על המילה יורדת. היא צחקה ואני יצאתי למסע.
הבנתי שאין לי מה לפחד חוץ מהפחד עצמו, שהוא עצמי. חבריי הטובים משכבר וחלק מידיזי העבר שלי השמיעו באוזניי שזה אף מדליק אותם ההתנסות עם טעם הנעורים הזה.
החלטתי שהללו קלים מדיי, כיוון שהם כנראה יחשקו בי בכל מצב, גם אם אהיה עשרה קילו יותר, מחשבה מחמיאה כשלעצמה. ואמרתי שאני מאתגרת את עצמי בגברים לא צפויים.
אז, בדיוק כשאני חוככת בדעתי, האם לפתוח את הפה ולחייך או לחייך חיוך קפוץ ומרומז פנה אליי עלם חמודות, (מעל עשור הפרש, אבל אל נא תהיו קטנוניים. הוא עדיין עלם. והוא ממשיך להכיר חמודות) באחת מהרשתות החברתיות והתחיל איתי.
כאן המקום לגילוי נאות: אני. לירון מעוז. בת 33. צדה אתכם. פונה אליכם. מפלרטטת איתכם. כל ניסיון שלכם להתחיל איתי טיפה מלחיץ אותי. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה. זהו. פרקתי.
כיוון שהעלם (שהוציאני מההלם) עבד בעבודת צללים כזאת, בתפקיד לוט בערפל כזה- החלטתי שהגיל אינו פקטור ורק הנעימות שהוא משמיע באוזניי הינן רלוונטיות.
מהתכתבות להתכתבות, משיחה לשיחה ומפגישה לפגישה - הגיע הרגע המכריע. ואני, שחשתי כבתולת נשיקות ובתולת ירידות – הבנתי שהכול בטל בשישים (ותשע).
נכון, חשתי כתלמידת ביה"ס עממי, במלוא מובן המילה. הרגשתי שיש לי התנסות חדשה והזדהיתי עם המלצריות המגושרות בקפה השכונתי לפני צבא ששואלות אותי :" ה תרצי לשתות?" עם שי"ן שורקת.
הבנתי שאני צריכה לפצות בלמידתי האקדמית החדשה ולהשתמש באיברי גוף אחרים כדוגמת הלשון והאצבעות, עד שאעפיל לשלב הגמר.
מסתבר, שיש לאיברים האלה מקום של כבוד עצום, וכמו שעוצמים עיניים ומבודדים את חוש הראייה על מנת לקבל גירויים מקסימליים מחוש המישוש, הריח והשמיעה,- כך הלשון והאצבעות יכולות להביא את הפרטנר לצאת בהצהרות שלא יוכל לחזור בהן בעת גמירה ("אעשה לך ילד, אתחתן איתך, אבנה לך בית").
מה יש לכם גברים באותם רגעים של אקסטזה שאפשר להוציא מכם הכל? בפעם הבאה רק תזכיר לי לשים אישור נוטריוני חתום במגירה בשידה ליד המיטה.
אז מסתבר שיש קשר בסקס עם גשר. רק מגושרים יקרים- עשו לעצמכם טובה- לפני שאתם באים במגע או בשיחה עם הזולת, לאחר הסקס- נא הביטו במראה. שלא תמצאו בין השיניים שושנה בין החוחים.