"לירוני, אולי תחזרי למוצקין? נוכל לעזור לך עם בייביסיטר, יש כאן משרות טובות, תוכלי לחסוך יותר והסיכוי שתכירי את אביר חלומותייך גדול יותר בצפון". המשפטים הללו חוזרים על עצמם כל פעם בשיחותיי עם הוריי. אני, שכבר פיתחתי מנגנון הישרדות בדמות היכולת לענות להם מבלי להתעצבן (תוך כדי שינון המנטרה "הם רק דואגים לך") - הגדלתי לעשות ואף הצלחתי לחייך בהנהון ראש ידוע מראש. רק לגבי דבר אחד הסכמתי חלקית. יש משהו בגברים בצפון, השונה מהגברים בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. הם כאילו מיושבים יותר בדעתם מהגברים במרכז. הם לא הספיקו להתקלקל עדיין. יש להם פאסון ורצון לכבוש, אבל הם אינם כמו מוגלי בספר הג'ונגל המתופפים על החזה המנופח והחלק שלהם, בעודם כובשים עוד יעד, עוד בחורה, עוד מיטה. גם אם הם ייתנו בראש פי שלוש, הם לא יטחנו את הסיפור הזה בערבי בירה המוניים בברים הומי אדם.
לאחרונה, מצאתי את עצמי ממליצה בחום לחברותיי הרווקות לכוון להיכרות עם מישהו "לא תל אביבי". כזה שיש לו שלווה פנימית והוא באמת מוכוון מטרה. ואני המשכתי בשלי. החלטתי שלא משנה לי את מי אכיר- הוא יהיה ליותר מלילה אחד.
בעודי חושבת לעצמי בקדחתנות על תיאוריית "הגברים מהצפון" - גיליתי שההר בא אל מוחמד. באחד מערבי השבוע, פנה אליי חבר ילדות בפייסבוק, שאני מכירה הכרות שטחית בלבד. יש לנו המון חברים משותפים ובתור ילדים בילינו באותם מקומות ועל כן אף על פי שלא הכרנו אישית - כל אחד ידע מיהו השני. שמו היה כדמות מספר ילדים ועל כן כל רעיון ההתכתבות איתו שעשע אותי במיוחד. חשתי כאילו אני מתכתבת עם הנסיך מ"שלגייה ושבעת הגמדים". אותו חבר ילדות כבר פנה אליי בעבר בצורה תמימה לחלוטין והחמיא לי על טוריי ועל כתיבתי. על הדרך הוא זרק כמה מחמאות משובבות לב,- אבל לא באמת ייחסתי להן משמעות. "אני מכירה אותו מהכפר המשותף שלנו", חשבתי לעצמי, הוא סתם בחור מנומס שיודע לפרגן.
אבל משהו באותה התכתבות לילית, שהפכה במהרה לשיחת טלפון עמוקה, גרמה לנו לחלוק שותפות גורל סביב אירוע ששנינו חווינו בעבר. גם אני וגם הוא עברנו בגידה רגשית עמוקה מבני זוגנו לאורך שנים, והתעלמנו ממנה כיוון שהאמנו כדרכנו הדון קיחוטית "שהכל יהיה בסדר וקטן עלינו".
קבענו להיפגש לקפה של החלפת חוויות מימי הקריות והמסיבות, עוד לפני שאני גידלתי ציצי ולפני שהוא הוריד שערות מפניו החלקות. וכך היה. נפגשנו בחיבוק ענק וחשתי כאילו אני אשכרה הייתי בת זוגתו של אותו חבר ילדות חתיך מגיל ארבע עשרה.
אמרתי לו שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותו שנים, בהיכרות יומיומית. הוא התחיל משפט – אני השלמתי אותו. התחלנו לדבר ביחד על אותם נושאים, גילינו שאנו רוכשים אותה אהבה למוזיקת פופ ורוק וישבנו שעות עד החשיכה משוחחים על תחביבנו המשותפים ומתכננים את העתיד לבוא.
זה הרגיש הזוי וטבעי בו זמנית. היה בזה משהו מהאוויר הקרייתי של בתי זיקוק, בתוך ריח הפיח התל אביבי. הוא שאל אותי "מאיפה באת לי?", עניתי לו שזה מה שאני רציתי לשאול אותו.
הלכנו אליו לדירה, שכבנו במיטה והוא לא ניסה לגעת בי. היה לו חשוב שארגיש בבית. ואכן הרגשתי בבית. הרגשתי כמה כיף זה לשכב במיטה של גבר שלא מנסה להשכיב אותי ורק רוצה לנתח איתי שירים של נעמי שמר ונתן אלתרמן. הרגשתי שמילות השירים של אהוד מנור מפעפעים לתוך דגדוגו. וידעתי: זו התחושה שכמהתי אליה שלושים ושלוש שנה. תחושת הביטחון והחדווה, שהציפה את כל הוויותיי באהבה.
וידעתי, תלוש ככל שזה יישמע - זה הגבר איתו אני רוצה לבלות את הימים הבאים, את החודשים שיגיעו, את הלילות מלאי הכוכבים. שם בדירה ההיא שלו נטולת פאר והדר- הרגשתי כנסיכה בארמון. שם הבטחתי לעצמי שמה שאצטרך לעשות וכמה שאצטרך לפעול- אנצור את הרגע הזה ואנציח אותו הלאה לכל ימיי.