כאן גרים בכיף: המשפחות שבחרו בצורות חיים אלטרנטיביות

כשיערה וברק דנינו תכננו את בית החלומות שלהם, הם שאפו לבנות אותו בעצמם. "הייתי אז בהריון מתקדם עם שני ילדים והבנו שלצערנו, לא נוכל לגדל את הילדים ולעבוד, ובמקביל לבנות את בית האדמה שעליו חלמנו או לקחת שנת חופש לטובת הבנייה", מספרת יערה.

אבל בני הזוג לא ויתרו ובנו את ביתם המקסים, החם והמזמין, יחד עם טליה, בתם הבכורה, שהייתה אז בת חמש, ועם נועם, שהיה בן שנתיים. "מצאתי את עצמי עם הבטן הגדולה מפסלת את פסיפס הכניסה לבית ולמקלחת", היא אומרת בחיוך. "טליה עבדה יחד איתנו עם הבוץ והקש, וזה היה כיף ומגבש כמשפחה".

כשהיא נשאלת למה דווקא בוץ, היא משיבה: "כל מי שנכנס לבית יודע לענות על השאלה בזכות האווירה המיוחדת שלו. זה החומר הטבעי, שאינו לבן או ניאון. טבע אסתטי. הבית לא מפואר, ואין בו שירותי טכנולוגיה מתקדמים שיש בבתים אחרים, אבל הוא מאוד ביתי ונעים לילדים". תהליך הבנייה ארך חודשים ארוכים ובמרוץ אחר הזמן. "אני יולדת בבית, ובהריון הזה רציתי להספיק ללדת בבית החדש. זה היה מרוץ מטורף, ולפרקים היה נראה שזה לא יקרה, אבל שבועיים אחרי שעברנו ילדתי את רותם וארבע שנים אחרי זה את מעיין".

ביישוב בית קשת שבו הם מתגוררים, בית הבוץ שלהם אינו חריג בנוף. "זה יישוב אקולוגי עם מגוון בתים יפים ומיוחדים, בהם עוד שני בתי בוץ", היא אומרת. "הגענו ליישוב בגלל החינוך האנתרופוסופי, האנשים שגרים בו והערכים החינוכיים שהם מאמינים בהם. כפועל יוצא מזה הבית שלנו נראה כמו שהוא נראה".

המשפחה הגיבה בשביעות רצון, לדבריה. "אני באה ממשפחה מרוקאית ובבית יש הרבה אלמנטים מרוקאיים. יש אמנם הרבה בתי אדמה במרוקו, אבל סבתא שלי לא הבינה למה אנחנו לא בונים מבטון, שלדבריה הוא החומר הכי חזק".

כשאני מבררת איתה על החסרונות בבית בוץ, הרשימה שלה לא ארוכה. "החומרים הטבעיים נראים יותר יפים, אבל הם יותר קשים לתפעול. אי אפשר לנגב כתמים מהקירות, ואם נופל חומר חומצי על הרצפה, אפילו לימון, הוא משאיר כתם. אבל עבורי זה לא היה שיקול. גם לנו כאנשים יש כתמים, ואני אוהבת את הדבר הזה. נראה לי שמי שהוא פריק של ניקיון לא יכול לחיות בבית כזה".

כשהם יוצאים לחופשות, מעדיפים יערה וברק להחליף בתים. "זו הזדמנות בשבילנו להסתכל על הבית שלנו מבחוץ", היא מספרת. "היינו כבר בהחלפות עם בתים מפוארים עם בריכה, אבל כמה שכיף לבקר במקומות אחרים, בשבילנו הבית שלנו הוא המקום הכי נוח להיות בו. כמו שאתה נכנס לבגד או לנעל מוכרת, היה לי חשוב ליצור בית שהוא מקום מחבק שכיף לחזור אליו".

מתגוררים באוטובוס

יערה וברק דנינו אינם לבד. יש לא מעט משפחות שמתגוררות בבתים אלטרנטיביים ומאתגרות את צורת החיים הנורמטיבית. כששואלים את יעל הורן דנינו, למשל, למה לגור באוטובוס, היא עונה בכנות: "זה נראה לי מגניב". וכשרואים מה היא ובעלה חנוך עשו עם אוטובוס האקורדיון שאליו עברו לפני כארבע שנים, מבינים שזה באמת מגניב.

"כל משפחה שעוברת לנווה ארז צריכה לבנות את הבית שלה בעצמה, ולנו לא היה מספיק כסף לבנות", היא מספרת. "בנוסף, יש בעיה חוקית עם היישוב ומקווים שבקרוב הוא יאושר. מהסיבות האלה רצינו מקום מגורים שאפשר יהיה להזיז אותו ממקום למקום".

עם הזמן, החלום לנדוד עם האוטובוס ברחבי ישראל נגוז. "היינו צריכים לקבע אותו בגלל הרוחות וגם סללנו שביל גישה שיוביל אליו, כך שכבר אי אפשר לשנע אותו", היא מספרת. "בנוסף, מבחינה ביורוקרטית, בארץ זה לא כל כך פשוט, אבל לא הפסדתי כלום בכל מקרה".

באוטובוס שלהם יש סלון, מטבח, שירותים ומקלחת, חדר מחשב וחדר שינה שבו הם ישנים בלינה משותפת עם ילדיהם, בני שלוש וחצי ושישה חודשים. "הוספנו לסלון חדר משחקים, שבמקרה הצורך הופך לחדר אורחים", אומרת הורן דנינו. "הבית אמנם צר וארוך, אבל זהו בית לכל דבר".

חלק גדול מהיום שלהם מתנהל בחוץ, על הדק הגדול שבנו. "כשאין מזג אוויר טוב, אנחנו קצת מתבאסים כי אי אפשר לארח, אבל אנחנו עובדים על זה ושוקלים לסגור חלק מהדק עם קמין", היא אומרת. "עוד חיסרון הוא שאי אפשר לארח הרבה אנשים ביחד כי אין מקום. אני לא יודעת מתי אוכל לארח לסדר פסח את המשפחה המורחבת הפרענקית שלי".

למרות החסרונות, לא מדגדג להם לעבור לבית קבע. "הבית הוא פרי היצירה שלנו", היא אומרת בגאווה. "חנוך מאוד מוכשר ועשה ממש הכל בעצמו. כל מדף, כל רהיט, כל פיפס. אז אנחנו מאוהבים ביצירה שלנו ולא מתכוונים לעזוב אותה. אנחנו רק מקווים שאם מתישהו נבנה בית קבע, זה גם יהיה בית שנבנה אותו בעצמנו. חוץ מזה שהמחשבה על בית קבע פירושה מבחינתנו להתקבע, ואנחנו עדיין בראש שיכול להיות שנגור במקומות אחרים, וזה נחמד לנו. יכול להיות שמגורים בבית קבע הם יותר נוחים, אבל המגורים באוטובוס שומרים אותך עם איזו פתיחות מחשבתית וקלילות בחיים".

לדבריה, המשפחה לא ציפתה ממנה להתנהלות אחרת. "בסך הכל הם פרגנו", היא אומרת. "הייתה המון עבודה כשנכנסנו, ואבא שלי, שהוא הנדי־מן, התייצב כל יום עם כלי עבודה ועזר לנו לבנות. רק סבא שלי עדיין מזועזע, ומבחינתו הוא לא יודע איך הוא הידרדר למצב שבו הנכדה שלו גרה באוטובוס".

ובמענה לשאלת השאלות - כמה זה עלה - עונה הורן דנינו: "הקטע הכלכלי היה אמור להיות אחד היתרונות של מגורים באוטובוס, אבל בסופו של דבר השיפוץ עלה המון כסף. אנחנו עומדים על 90 אלף שקל, ועדיין לא סיימנו עם הפינישים. ככל שאתה עושה יותר, הרף עולה".

חיים ביורט מונגולי

כשהדס ואיתי הירשברג־חרמון ראו בעיתון כתבה על יורטים, אותם בתי עץ מונגוליים שצורתם עגולה ותקרתם גבוהה, והם מכוסים ביריעות בד אטומות, הם כל כך התלהבו עד שהחליטו שכך הם רוצים שביתם ייראה. "העץ, הצורה העגולה וגם העניין הכלכלי קרצו לנו כזוג שלא רצה להתחייב למשכנתה לכל החיים על ארבע קירות", אומרת הדס. "אנחנו לא מהטיפוסים שישנים טוב בלילה כשיש להם חובות".

לרשותם עמד שטח אדמה בשרון, ועליו הם החליטו להגשים את החלום. איתי, הנדי־מן וחשמלאי מוסמך, עשה את מרבית העבודות בעצמו, כך שהעלות של המבנה הייתה מינימלית. "זה היה מאוד חסכוני", אומרת הדס, מדריכת הנקה במקצועה. את היורט מניחים על הקרקע בלי יסודות. "גם ברוחות המטורפות והחזקות מעולם לא חששנו שהוא עומד לעוף", היא ממשיכה. "המבנה יציב ונועד לעמוד בסופות עזות יותר מישראל.הרי במונגוליה האקלים יותר קיצוני".

כיום הם נמצאים בתהליך העתקת היורט למיקום אחר, ועד שזה יקרה הם מתגוררים בבית של אמא של איתי. "קשה לנו", מודה הדס. "הקירות מקפיאים אותנו, הרצפה קפואה. הבטון זר לנו. הבנות מחכות לחזור ומתגעגעות ליורט ולחצר עם החיות. כל עוד זה מתאים לנו ומתאים להרכב המשפחתי שלנו ונותן מענה לצרכים שלנו, אנחנו לא רואים סיבה לשנות את אופן המגורים שלנו. טוב ונוח לנו באוהל שלנו. יש משהו אחר בצורת החיים הזו שמשרה הרבה רוגע".

מאחר שבכורתם כבר בת תשע, החליטו בני הזוג ליצור מחיצות ביורט כדי ליצור חדרים. "לא עד התקרה", מדגישה הדס. "אנחנו אוהבים את התקרה שלנו, אבל מבינים שהילדה צריכה פרטיות וגם אנחנו. ועדיין נעים לנו שיש חלל גדול ומשותף לכולנו. זה משתלב עם שאר המאפיינים שלנו, כמו לידות בית וחינוך ביתי".

הסביבה לא קיבלה בקלות את החלטתם. "היו הרבה צחוקים, בעיקר בקרב החברים שלנו. הצחיק אותם שאנחנו גרים באוהל. הם אמרו שזה הדבר היחיד שחסר כדי לסגור את היותנו חריגים ושונים. למשפחות שלנו יש פנטזיה שנחיה בבית עם בלוקים ושכר דירה. אבל בסוף כולם מקבלים אותנו, עם השריטה והאוהל".

כשהיא נשאלת בדבר חסרונות היורט מספרת הדס על המחסור בקירות. "הדבר היחיד שהרגיש לי כמו חיסרון הוא הצורה העגולה והעובדה שאין קירות. היה בא לי לתלות תמונה, ולא היה איפה", היא מספרת. "בסוף החלטנו ליצור מחיצות, וכך זה התאפשר. צורת המבנה דחפה אותנו ליצירתיות בהתנהלות בבית. משאר הבחינות, יתרונותיו של היורט עלו על חסרונותיו. גם בהיבט של בידוד בחורף, למשל, משמעותית יותר נעים אצלנו מאשר בדירה אחרת. בקיץ אפשר להסתדר עם מאווררים, אבל בהריון השלישי, שהסתיים בקיץ, הכרזתי חד־משמעית שאני צריכה מזגן".

גרים בכפר משלהם

מי עוד יכול להגיד שהוא גר בכפר שכולו אך ורק שלו? אלה (14) וליה (10) נצר בהחלט יכולות להתגאות בכך. לפני כ־15 שנה עברו הוריהן, ו'איט פדר ואורי נצר, אל שוליו של מושב שדה צבי בצפון הנגב, שהיה אחד הנחשלים בארץ וכיום הוא פנינה מבוקשת. הבנות יכולות להתגאות עוד בכך שהוריהן הקימו עבורן בית ספר ביישוב, שבו הושם דגש על לימודי איכות הסביבה. אף ששתיהן אינן לומדות בו כיום, אלא בבית ספר אנתרופוסופי בבאר שבע, הוא עדיין פועל במלוא המרץ.

בהתחלה התגוררה המשפחה בבית בוץ שאותו בנו יחד. "הילדות עזרו לנו לבנות את החדר שלהן מאדמה", אומרת פדר, בעלת "אקדמיה להיזכרות: בית ספר להתפתחות דרך תנועה ומוזיקה". "הן גם עזרו לבנות את הבריכה האקולוגית שיש לנו בחצר ובכלל לקחו חלק בהקמת הכפר".

כיום גרים בבית הבוץ אורחי הכפר, שמגיעים לסדנאות ולאירועים שמתקיימים במקום. בני המשפחה בנו לעצמם בקתת עץ עגולה, ובה הם מתגוררים כיום. "אחרי שנים שבהן חיינו בחלל משותף אחד וישנו כולנו יחד, כיום יש לנו חדרים בבקתה", אומרת פדר. "התקופה שבה חיינו ביחד הייתה אחת החוויות היותר מחזקות שלנו כמשפחה, ועבורי היא הייתה התקופה היפה בחיי".

כל בני המשפחה לוקחים חלק שוויוני במטלות הבית. "כיום הילדים עסוקים מאוד בעצמם, ואנחנו מלמדים את הבנות שלנו לדאוג למרחב שלהן ולעזור בכל", אומרת פדר. "הבנות לא מקבלות שום דבר כמובן מאליו, והגדולה קיבלה את הטלפון הסלולרי הראשון שלה רק עכשיו, בגיל 14".

וכן, גם ילדות שגרות בבית שהוא כפר משלהן, אומרות להוריהן: "אבל לכולם יש טלפונים, למה לי אין". "כשאלה באה עם הטיעון הזה, אמרתי לה שאנחנו לא רוצים להיות כמו כולם", מספרת פדר. "אנחנו שונים בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, גם בבית הספר האנתרופוסופי שבו הן לומדות. אמרתי לה שאנשים רוצים להיות דומים לאחרים רק כי הם מפחדים להיות חריגים. הרבה אנשים עובדים בעבודה שהם לא רוצים, נמצאים בזוגיות לא מתאימה ולא מגשימים את עצמם. אנחנו רוצים ללמד אותן שכשהן מקשיבות לעצמן, הן מגשימות את הייעוד שלהן. אני מלמדת אותן להיות מי שהן בלי לפחד ובלי להתבייש. הן רואות דוגמה בבית: אנחנו לא מפחדים להעז, ואם יש משהו שאנחנו רוצים לעשות, אנחנו מגשימים אותו. עבורנו זה לא היה דבר טבעי, לא גדלנו על התפיסה הזו".

נאמנה לתפיסה הזו, אלה, שמנגנת בחליל צד, החליטה שהיא רוצה להיות שחקנית במחזות זמר. מפה לשם ארבעת בני המשפחה מצאו את עצמם בחזרות אינטנסיביות למחזמר "איש המוזיקה", שעולה על הבמות השבוע. "אני מאמינה שהסדנאות שאנחנו מעבירים בכפר חיזקו את הביטחון שלהן", משתפת פדר. "מגיל קטן הן רגילות שיש להן קהל ותמיד עושות הצגות למי שמבקר, אז למעשה כל החיים שלהן הן מופיעות".