לקראת כניסת השבת, להלן זמני הכניסה והיציאה של יום המנוחה ברחבי הארץ:
פרשת השבוע: פרשת תרומה / הרב ישראל מאיר זינגרביץ'
על מנת לבנות את המשכן במדבר הצטוו בני ישראל לראשונה לאסוף תרומות. "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב). תרומה נותנים או לוקחים? תרומה הרי נותנים. למה, אם כן, הכתוב משתמש בלשון "לקיחה"?
התשובה היא שאין הבורא יתברך זקוק לנדבות של אדם. אדרבא, הרי הוא מקור הכל. הוא חפץ להיטיב עוד ועוד עם בריותיו, אך מבקש מאיתנו להמציא לו סיבות להיטיב עמנו. ניתן לו תרומה כביכול כדי שהוא יעניק לנו כפליים. ובכך התרומה היא בבחינת לקיחה ולא נתינה.
בקשר למצוות הנתינה ישנה הקפדה נוספת, ולא רק באשר למשכן אלא לכל צורך כגון צדקה או גמילות חסד. בתחילת פרשתנו מונה התורה את כל החומרים המשמשים למשכן, לכליו, לבגדי הכהונה ועוד. בתחילה מונה התורה את הזהב, נחושת, אריגי צמר, עצי שיטים ועוד. ובסוף הרשימה מופיעות "אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן".
תמהו המפרשים: הרי אבני החושן הן הדבר היקר ביותר, ומובא במסכת קידושין כמה רבבות זהובים היו שוויין של אבנים אלו. למה אפוא נמנו אלו רק בסוף הרשימה, אחרי אריגי צמר העזים וגלילי הפשתן ויתר הנדבות ששוויים מועט בהרבה? ענה על כך ה"אור החיים" זצ"ל, שמבואר במדרשים שהאבנים הטובות ירדו לישראל מן השמיים יחד עם ירידת המן. אם כן, הייתה זו נדבה שניתנה ללא טורח וללא יגיעה. מתנה מועטת שהושגה ביגיעה ובטורח ומכל הלב חשובה יותר מהמתנה היקרה ביותר שהושגה בקלות וללא טורח.
חשובות פרוטת העני וטוויית הנשים מהון רב של עשיר שניתן ללא מאמץ. המדד ליוקרתה של מתנה הוא הלב שהושקע בה ולאו דווקא השווי הכספי שלה. כך מודדים נתינה.
מסופר על רבנו שמואל הנגיד שהיה גאון עולם ומונה לשר האוצר בספרד. לימים העלילו עליו עלילה כאילו מעל בכספי האוצר. המלך לא האמין לעלילה, אך ביקש ממנו למלא הצהרת הון. רבנו שמואל עשה כמצוותו והגיש הצהרה על כמה מאות אלפי זהובים.
זעם המלך: "עתה ידעתי כי שקרן אתה, שכן יודע אני כי שווי אחוזותיך, שדותיך וכרמיך גבוה בהרבה ממה שהצהרת". לפני שציווה המלך להחרים את כל רכושו, ביקש לשמוע את תגובתו של השר שאותו הוא כה העריץ.
"יסלח לי, מלכי", ענה רבי שמואל הנגיד, "יש ברשותי הון רב הרבה מעל מה שהצהרתי. אך הון זה אינו שלי. הרי המלך יכול להחרימו בכל רגע. הוא עלול להיאבד ממני חלילה ועם מותי עלול אני להילקח ממנו. אבל המלך ביקש את רשימת נכסי האמיתיים, והם הכספים שפיזרתי לצדקה ולחסד. אלו נכסי שאיש בעולם לא ייקח אותם ממני, והם שלי לנצח ויישארו אצלי גם לאחר פטירתי". התנצל המלך והושיבו שוב על כיסאו.