כשד"ר חני מן שלוי יצאה מלשכת הגיוס בעיניים אדומות לאחר ששלחה את בנה לטירונות, היא הבינה שהרגע הזה התבשל בתוכה מהשנייה שבה טכנאית האולטרסאונד הביטה בצג ובישרה לה: יש לך בן. "ראיתי את ההורים נפרדים מהבנים וחשבתי על החרדה הלא מודעת מפני הגיוס שמלווה אותנו כל החיים ועל השפעתה על האופן שבו אנחנו מגדלים בנים בישראל", היא אומרת.
אז החליטה ד"ר מן שלוי, פסיכואנליטיקאית ומנהלת המרכז הפסיכואנליטי הזוגי והמשפחתי, לבחון את הנושא על ידי מחקר שבו שאלה הורים לבּנים בשלבי מעבר – לפני עלייה לכיתה א', בר מצווה או גיוס – על מחשבותיהם בנושא גידול ילדים. "הבנתי שעצם הידיעה שיש להם בן מעמיסה עליהם חרדה לחייו של הבן, שלעתים היא מודעת ולפעמים לא", היא מספרת.
"אותה חרדה מעצבת את דפוסי האמהות והאבהות שלהם ומייצרת מתח ביחסים הזוגיים. כל הזוגות דיברו באותה שפה: האמהות הפגינו דפוסי הגנת יתר, מעורבות יתר והתערבות בפרטיותם של הבנים. הן לא נתנו לבניהן להתרחק מהן או לגבש את האפיונים והחלקים שמתחברים לזהות גברית". לדברי ד"ר מן שלוי, היא לא תשכח את אותה אמא שסיפרה לה: "כשבני בן השש מטפס על עץ, אני אומרת לו 'תסתכל למטה, אפשר ליפול', שלא יקפוץ לי אחר כך לתוך האש".
"כשיצאתי לדרך, הופתעתי שלא נכתבה מילה על המשמעות הרגשית והחברתית של התנאים המיוחדים בחברה הישראלית, שאין כמותם בעולם", מספרת מן שלוי, שממצאי מחקרה פורסמו בספר "מהאולטרסאונד לצבא" ב־2016. אם מן שלוי היא החוקרת הראשונה שבחנה את נושא הצבא בהיבט ה"רך" שלא קשור לנושאי ביטחון נטו, החוקרת השנייה שנדרשה לנושא הייתה דווקא בתה, ד"ר אפרת שלוי ליבוביץ, חוקרת מגדר, צבא, תקשורת וחברה, מרצה במכללה האקדמית אונו וחברה באגודת חוקרי צבא־חברה. השתיים יציגו את ממצאיהן בכנס כנרת הרביעי של אגודת חוקרי צבא־חברה, שנפתח היום.
"חונכתי לראייה ביקורתית בבית שבו הייתה מודעות ועשייה חברתית", מסבירה שלוי ליבוביץ. "גדלתי בבית דתי לאומי, וכשההורים שלנו לא הסכימו עם החינוך שקיבלנו בבית הספר, הם הקימו בית ספר פלורליסטי. גדלנו עם הידיעה שצריך להעלות למודעות נושאים שמפריעים לנו ולנסות לתקן אותם".
לגיטימציה לבכי
שלוי ליבוביץ בחנה במחקרה את השינוי שחל בדימוי החייל, מלוחם לרגיש, ואת השינוי שחל בדימוי החיילת, מרגישה ללוחמת, דרך הטקסטים והתמונות שהופיעו בעיתון "במחנה" מאז קום המדינה. בכך היא למעשה משלימה את הממצאים שהעלתה אמה.
"דימוי החייל עם קום המדינה היה הגיבור האמיץ, בהיר העור והשיער", מספרת מן שלוי. "בעל מראה אשכנזי ורזה. לא תראי דימוי של חייל שמן, ואם הוא הופיע, נלווה אליו טקסט שגינה את זה. בדימוי הזה יש מנגנון הגנה לא מודע של התגברות על הטראומה והזדהות עם הקורבן".
לדברי שלוי ליבוביץ, ההתפתחות בדימוי החייל הקרבי והגברי התרחשה ב־1988, כשחיילים מהצנחנים הזילו דמעות על שני לוחמים מהיחידה שנהרגו בקרב. המראות עוררו פולמוס רב בשאלה אם חיילים יכולים לבכות על חבריהם לנשק. "החיילים תמיד בכו, אבל לא הייתה לגיטימציה חברתית או תקשורתית להראות את הבכי", אומרת שלוי ליבוביץ. "עלתה השאלה אם הבכי הוא גברי, ומה זה בכלל אומר על הצבא שחיילים בוכים בהלוויות. אבל הם לא רק חיילים – הם עדיין ילדים. אחרי הביקורות והזלזול על הגבריות החלשה, הייתה הכלה וקבלה של החברה וגם לגיטימציה לבכי".
הזיקה של ההורים לצבא ולזהות הקרבית היא עוד ממשק המחבר בין המחקר של הבת לזה של האם. האבות במחקר של מן שלוי הם, לדבריה, "מסונדלים". "הגברים בישראל עוברים תהליך של גיבוש הזהות הגברית בצבא", היא מסבירה. "אחד התפקידים של האב הוא להביא עצמו כמודל חיקוי גברי לבנו. אולם אם הוא יביא את המודל מהצבא, הבן שלו ירצה לחקות אותו, ובכך האב יהיה אחראי על סיכון חיי בנו. מדי פעם במחקר היו האבות מביעים את דעתם בקול ענות חלושה. 'הילד לא יקשיב לך', הם היו אומרים לאם, או 'תעזבי אותו', אבל קולם לא נשמע. גם כשחיילים נהרגים, האבות שלהם לא נוכחים בשיח, והתקשורת עוסקת בעיקר באמהות השכולות".
אבל לדברי מן שלוי, גם האמהות הישראליות נמצאות במלכוד: "תפקידה של האם הוא לגדל את בנה ולשמור עליו, ובו־בזמן לאפשר לו לעבור תהליך של נפרדות שבמהלכו הוא יאמץ זהות גברית. מאחר שבישראל המודל הגברי הוא הקרבי, פרופיל 97, אם האם תאפשר לבנה להפוך לגבר ישראלי קרבי, היא תבגוד בתפקידה לשמור על חייו, ואם תשמור עליו קרוב אליה, היא בוגדת בתפקידה ההתפתחותי".
"בשנות ה־90 חל תהליך בחברה הישראלית שהפך אותה מקולקטיביסטית לאינדיווידואליסטית", אומרת שלוי ליבוביץ. "זה המקום שבו נכנס לתמונה המונח 'הורות הליקופטר', שמתאר את ההורים שמרחפים מעל ראשי הילדים כל הזמן. זה הזמן שבו התחילו להתפרסם תמונות של חיילים עם האמהות שלהם. הלוחם נהיה חייל של אמא, וההתערבות של ההורים בצבא הפכה לדומיננטית יותר. אבל בכל הייצוגים החייל עדיין נשאר קרבי, בהיר עור ורזה בדימוי שלו".
"זה היה המשך של תהליך האינפנטיליזציה של החייל", אומרת מן שלוי. "יש לו עדות בתמונות של האמא שבאה עם סירים גדולים לבסיס כדי להאכיל את הילד. זה תהליך מדאיג שמתרחש לאורך כל שנות ילדותו של הבן ועד הצבא. בראשית ימי המדינה התפיסה הייתה שההורים שולחים את ילדיהם לצבא כדי להגן על חייהם ועל המדינה. בתקופה מאוד קצרה התהפכה המהות של הצבא, ובפנטזיה הלא מודעת של האמהות הוא הפך למקום שמסכן את חייו של הבן. ישנה האדרה של החרדה שלא מגובה בנתונים. ברשימת הנופלים שמונה כיום כ־25 אלף איש נכללים חללי מערכות ישראל מ־1873, כמו גם חיילים שנהרגו בתאונות, ממחלות או כאלו שהתאבדו במהלך שירותם הצבאי. כך, במקום שהקונפליקט יהיה תוך־אישי, שני ההורים ממולכדים רק בגלל הדעה שלהם ולא בגלל המציאות".
לא לתרום את הגוף
שינוי נוסף שחל בדימוי של החייל ובא לידי ביטוי במחקרה של שלוי ליבוביץ הוא הנוכחות ההומו־ארוטית בצילומי החיילים, כפי שהתפרסמו בעיתון "במחנה". "באחת הכתבות הופיעה תמונה של חייל במדים עם מסכת אב"כ על פניו ונעלי עקב אדומות וגבוהות על רגליו", היא מתארת. "הממצא האופטימי ביותר שלי היה שלנו כחברה יש יכולת לבצע שינוי אמיתי במיקומים המגדריים של הפרטים במקומות כמו הצבא. ולתקשורת, שהיא צינור המידע, יש תפקיד מרכזי בכך".
"השאלה היא אם אותו חייל יכול להביא לידי ביטוי את החלקים האינטגרטיביים שבו, הרכים והקשים, או שהוא לא יכול להרשות זאת לעצמו", אומרת מן שלוי. "שאלה נוספת היא אם הימצאותה של האם והעובדה שלא התאפשר לו לקבל את אביו כמודל לחיקוי גברי משקפת בעיה של החייל עם הגבריות שלו".
"בניגוד לאמא שלי, שמעבירה ביקורת על החייל של אמא, אני רואה את היתרונות", מבהירה שלוי ליבוביץ. "בסוף אנחנו שולחים נערים לצבא וצריך לראות את התהליכים המורכבים שמתרחשים שם ואת החיבור של החברה אליהם". ואמה עונה: "בגלל האופן שבו הילד גדל לא מתאפשר לו לעבור תהליך התבגרות רציף. עד גיל 18 הוא חי בפינוק ובהגנת יתר בעולם, בלי קונפליקטים ובלי דרישות, ואז הוא נזרק לצבא ונזקק לזהות גברית. אבל הגבר הזה לא מחובר לאופן שבו הוא גדל, ובנפשו מתרחש תהליך פיצול".
נראה כי ממצאי המחקרים של שתיהן יחד יכולים להסביר את הירידה במוטיבציה להתגייס ליחידות הקרביות, כפי שנרשמת בשנים האחרונות. מן שלוי קושרת זאת לתוכנית הסודית של האמא, ושלוי ליבוביץ לתהליכים שעוברת החברה. "הצבא הוא לא רק מקום שבו אתה מגן על המדינה", אומרת האחרונה. "בעולם שבו הפרט דואג לעצמו, החייל מבין שהוא יכול לנצל את השירות הצבאי למנוף לאזרחות. אתה יכול להיות יוצא שייטת עם רשת של קשרים שתסייע לך בעתיד, ואתה יכול להיות בוגר 8200 שמרוויח משכורת יפה אחרי השחרור".
"כמו שאמרה לי אחת האמהות: שהילד שלי ילך למודיעין או למחשבים ויתרום בלי לתרום את הגוף", מוסיפה מן שלוי. "החרדה העתידית לחיי הבן גורמת לאם ללחוץ עליו להתפתח באופן שיענה על צרכיה ולא על צרכיו כאדם נפרד, עם עולם רגשי משלו".
"הסיבה לכך שהנושאים הללו עולים לסדר היום ונחקרים יותר ויותר היא מתוך ההבנה שהצבא הוא גוף מרכזי בחיים בישראל, והוא משפיע על רבדים רבים מעבר לביטחון הלאומי. הוא מעצב את הגבריות, הנשיות, מערכות משפחתיות וזוגיות, המבנה הנפשי האישי ומיקומים מגדריים, והוא בעיקר מורכב מהפרטים שהם החברה", מסכמת שלוי ליבוביץ. "המחקר הצבאי־חברתי חשוב להבנת שתי המערכות, ובאמצעות ההבנות המחקריות נוכל כיחידים וכחברה להסיק מסקנות ולהתפתח. ללא הבנות אלו, אנו כבובות מריונטה שמנווטות על ידי כוחות חיצוניים".