עוד רגע מגיע חג ה"אצלי או אצלך", חג האקונומיקה, ספריי החלונות והחג היחיד בו אני מבזבזת יותר כסף מאשר בבלאק פריידיי. אני דווקא אוהבת חגים, ימים בהם אנשים אחרים משקיעים ומבשלים בשבילי אוכל טעים, מאפשרים לי לאכול בנחת בזמן שהם משחקים עם האדם הקטן שאני מביאה איתי ומצפים ממני בסך הכל לעוגה קנויה ועזרה בפינוי השולחן הם ימים נפלאים מבחינתי.
גם ניקוי הבית לא מלחיץ אותי במיוחד, לא מפריע לי לפנות את הארון ואני דווקא נהנית מהתחושה של ערימות זבל בדרכן החוצה מהבית. המקום היחיד שלנקות אותו מלחיץ אותי הוא המקום אליו מגיעות בסופו של דבר כל שאריות החיים שלי ושל האדם הקטן שגר איתי, זה שמתפקע תמיד מבקבוקים ריקים, שאריות גלידה, במבות, אופניים, גרביים, צעצועים ועוד דברים שאני אפילו לא יודעת את שמם – האוטו שלי.
אני שמעתי על אמהות ששומרות על הרכב שלהן נקי ומצוחצח בכל ימות השנה, ממש כמו ששמעתי על ילדים שישנים לילה שלם מהיום בו הם נולדו, או אנשים שאוכלים מה שהם רוצים מבלי להשמין. אישית, מעולם לא פגשתי כאלו. יכול להיות שהן קיימות אבל לדעתי אלו אמהות שמסיעות את הילדים ברכב של אבא. כל האמהות שאני מכירה, ללא יוצא מן הכלל, צריכות לפנות לעצמן מקום ישיבה בין ערימות של כריכי תמרים ונאלצות להגיד לכל מי שהן אוספות "שנייה, אני רק מפנה לך מקום" בזמן שהן עורמות קלסרים, משחקי קופסה, בגדים ומגבונים רק כדי לאפשר לאדם אחר להתיישב אצלן ברכב.
אני לא יודעת למה זה קורה, בהריון הראשון תמיד יש התרגשות גדולה לקראת השינוי בחיים ואיתה בדרך כלל מגיעה ההחלטה להשתדרג. למרות שהנוסע החדש יהיה בערך בגודל של שקית תפוצ'יפס אקסטרא לארג' וגם למרות העובדה שהעגלות של היום מתקפלות לגודל של שקית מזארה, משהו שכל אישה יודעת לדחוס חמישים ממנו לתוך הבגאז'. אבל כולנו רוצים אוטו גדול ומרווח יותר ולא מעלים על דעתנו שככל שיגדל המקום בתוך הרכב, יגדלו גם ערימות הזבל. הלוואי ומישהו היה עוצר אותי רגע לפני שההורמונים השתלטו עלי ומסביר לי שמה שאני באמת צריכה זה דווקא לעשות דאונגרייד משמעותי ולשקול לקנות קובייה קטנה, ממונעת ומטונפת, כזו שתתאים לעיצוב הפנים בסגנון "עגלת סופר של הומלס" שאני עתידה להתנייד בתוכו.
תהליך ניקוי הרכב שלי הוא עבודה של יום אחד לפחות. שניים אם אני מתכננת לנקות גם את המטבחון הרדיואקטיבי שנקרא "כיסא ילדים". קודם כל אני צריכה למיין את התכולה ולהחליט מהו זבל, ומהו זבל שאני מתקמצנת לזרוק וצריכה לסחוב הביתה, רק כדי לזרוק אותו במהלך ניקיון הפסח של הבית. בנוסף, אני צריכה לפחות שעתיים כדי לצהול משמחה בכל פעם שאמצא את הגופייה שחשבתי שאיבדתי לפני חצי שנה ולהתקשר להתנצל בפני כמה חברות שהאשמתי בגניבת ג'קט שלא ראיתי עשרה חודשים.
כל זה מתייחס רק לניקוי הפנימי, לפני שאני משנעת את עצמי לכיוון מקום כלשהו בו אשלם לאנשים אחרים שינקו את הזוועה בעזרת מכשירי קסמים כמו שואב אבק ומטלית. הניקוי החיצוני בעייתי אפילו יותר. מהרגע בו אני שוטפת את הרכב אני מחנה אותו בחניון התת קרקעי שלי ומתחילה לחפש טרמפים. הרי בכל יום החזאים מבטיחים אובך, גשם, או גרוע מזה, שניהם יחד, אני מעדיפה לשמוע שכולנו נמחה על ידי צונאמי גדול ונקי מאשר להוציא את הרכב שלי, שנשטף ממש כמה שעות לפני כן, לעבר פגעי מזג האוויר. מכאן שאת הרכב הנקי והמבושם שלי אני מתחילה להוציא בתדירות של מישהי שמצאה חניה מתחת לבית ברחוב ללא מוצא במרכז תל אביב מה שגורם לאפשרויות הבילוי של מחוץ לבית לצנוח משמעותית.
בסופו של דבר זה חג ויש משהו ממש נחמד בלהתנייד ברכב נקי, כמה חבל שכבר בדרך חזרה מהגן הכרכרה המצוחצחת שלי תחזור להיות דלעת שמתאימה ללכלוכית הרבה יותר מאשר לסינדרלה. ואולי שוב אבטיח לעצמי, כמו בכל שנה, שמהיום אגיע לשטיפה בכל יום שישי. וכנראה שכמו בכל שנה השישי שלי יכלול יותר רביצה, יין ואולי גם איזה שנ"ץ, דברים חשובים הרבה יותר מרכב נקי.