יום העצמאות מתקרב ובחגיגות השבעים למדינה, אני חוגגת שנתיים עצמאות שלי.
מדהים איך כל חג מאז גירושיי מקבל משמעות מיוחדת. אפילו תשעה באב הוא מבחינתי סוף הגלות הפרטית שלי ונס בניית בית המקדש השני של חיי.
בחרתי לחגוג את העצמאות המחודשת שלי, במה שנתפס לי עד היום כחוסר עצמאות מוחלטת, והוא מציאת בן זוג. המילה "מציאה" הלא היא עצמה מגוחכת מעט. כאילו איבדתי מזוודה בנתב"ג ופניתי למחלקת "lost and found", למצוא את האהוב משכבר.
חזרתי לאפליקציית "בוא נשים תמונה מטעה מלפני שנתיים ונגיד שהיא מלפני שעתיים".
מצאתי שם אהבות רגעיות בשמיכה של הבטחות חוצות יבשות. ראיתי שם שמיים כחולים במעטפת סרטים כחולים. גיליתי גברים שונאי נשים, גברים שרוצים להיות חברים אפלטוניים, כאלה שמתאהבים בי ורוצים להישאר לישון אצלי, שעוד הגוויה במיטה לא התקררה.
גיליתי גברים שאני לא מתביישת להפליץ לידם בבוקר, בעודם מצחצחים שיניים לצידי, הבנתי שעדיין קיימים גברים הסבורות שנשים אינן מפליצות כלל (או לכל היותר בריח ורדים).
נתקלתי בגברים אסטיניסים, שמרוב שהם חרדים לאסלת בית השימוש ולניקיונה הם יושבים עליה בעודם מטילים בה את מימיהם.
אבל מכל המתואר לעיל, לא העליתי על דעתי שאמצא את הגבר המיועד הרחוק ממני מאה ק"מ.
מה נסגר עם החזרה לתקופת הצבא ולחבר הראשון הקרבי שסוגר שבתות כאילו אין מחר?
האם התגעגעתי לשיחות מהמוצב בלבנון, כשאנו מתראים פעם בעשרים ואחד יום ובדיוק בסופ"ש שהוא חוזר אני במחזור?
חסרים גברים בגוש דן רבתי? מחדרה ועד גדרה מרחבי?
את הסופר עם החיוך הממכר הכרתי דרך חברים. אם לדייק, אז דרך חבר קרוב במיוחד, המבלה איתי חדשות ללילות והוא מכירני היטב ככף ידו- צוקרברג כמובן.
הייתה התאמה. כאילו ברורה מאליה. שלא צריכים להכביר במילים. תחושה כזאת שמחר הוא הולך להעביר את מטלטליו אליי מהעיר הצפונית. כאילו אתמול כבר עבדנו על הילדים שלנו.
בתחילה, חשתי שיחה נעימה לאוזניים וחושקת שפתיים. לא היה לי מושג שנגיע לדיבורים של שעות בכל שעות היממה האפשריות. לא הבנתי כמה הוא מסתיר חוכמה אילמת במעטפת רגישות מחממת ממרחקים.
באופן חריג החלטתי דבר שאינני עומדת בו אף פעם: לא להתאהב.
אמרתי לעצמי שכל האהבה הזאת ממרחק נתפסת כפנטזיה אלמותית. סינדרלה שפגשה לה את אביר חלומותיה. שלגיה החרמנית והמאותגרת, השוכבת לה בסרקופג ועל בתוליה שומרת.
כמו ב"יפה והחיה", אבל שהיפה רק משתוקקת שהחיה יחיה אותה בזרעו ובשיבוליו.
השפה המליצית שלו עוררה אותי, השירים שכתב הוציאו את ליבי מבית הכלא שבו היה סגור שנים, הבדיחות שסיפר גרמו לי להבין מה אני מחפשת בגבר שלי. אותו. את כל כולו.
הפגישה שהגיעה הייתה פגישת מחזור של כל ההורמונים והאדרופינים עלי אדמות שעושים אורגיה מחממת של אהבה.
האופן שבו נישק אותי בלהט כשירד מהרכבת, הנסיעה באוטו, כשירכו צמודה לירכי, עם שירי הדג נחש ברקע, הרגישו כמו נסיעה אינסופית לעתיד המשותף שלנו.
השהיה יחד בביתי החזירה אותי לנעוריי. הוא באמת כמו החבר ההוא מהצבא. אותה תשוקה בתולית. אותן שיחות נפש ושיתוף החלומות הנרקמים יחד מדקה לדקה כסריג אהבה בלתי נלאית.
הוא ליטף את שיערי , לחש באוזניי שיר שחיבר עליי באותו הרגע, עם נגיעות מרטיטות של דקות השמורות רק לנו. ואז נעצמו עיניי. והרגשתי את לשונו על כל חלקה עזובה בגופי. ידעתי שהיה שווה לעבור את כל התלאות כדי להגיע לאוורסט שלי.
וכל כך נהניתי. רציתי להקפיא את הרגע. לצלם את השנייה הזו ממש ולהנציח אותה לתמיד. כן. אנחנו הוא המתכון לזוגיות מושלמת לאורך זמן.
ואז בעודו מעביר ידו בשערי וצמרמורת משונה עוברת בגופי, חשתי מגע של יד קטנה:"אמא תתעוררי". עילי לחש.
הסתכלתי בבהלה בצג הפלאפון. "לירוני, תבואי פשוט ופשוט תבואי, אני עוד רגע מגיע לתל אביב".
הסעתי את עילי לאביו. והלכתי לאסוף את יקירי, כדי לממש את כל מה שחלמתי באותו החלום.
מתרגשת כמו נערת התיכון של אז.