רחוק מהעין רחוק מהלב, או איך חזרתי לנהל קשר במרחק החתמת דרכון

האם הרצון שלנו כבני אדם במציאת זוגיות עולה על כל הגיון אפשרי? האם הרצון לפרפרים בכל חלקי הגוף מביא אתכם להאמין שאין מקום וזמן לאהבה? שכאשר היא נמצאת צריך לאחוז בה בחוזקה, כילד שאוחז ב"שמיכי" שלו וממאן לשחרר? האם מי שמביא זר פרחים בדייט ראשון יצטרך לשדוד משתלה בריב האחרון? אם עניתם בהנהון על אחת מהשאלות הנ"ל אני מניחה שתוכלו להזדהות עם האמור לעיל. אם לא, פשוט זרמו.

הבחור הצפוני שיצאתי עימו מזה תקופה היה הרבה מעבר למצופה ולמה שנדמה. הוא היה שנון בצורה שאדיר מילר החוויר, הוא היה פיוטי באפן שדליה רביקוביץ' התהפכה בקברה ובקרבה. הוא היה רגיש ברמות שהדמעות שניקוו בעיניי כל שיחה עימו יכלו להציל את הכינרת מהתייבשות. אבל הוא היה רחוק ממני פיזית, וכמה שניסינו להחיות את המרחק הגיאוגרפי ע"י שיחות של שעות על ימים בטלפון - עדיין חשתי שמשהו חסר. 
 

השהייה לצידו בעיר היפה עם הנמל המשגע הזכירו לי את התקופה ההיא עם אהבת חיי. פסענו במושבה הגרמנית וכל בית קפה הזכיר לי את התחלת הקשר שלי ושל אבא של עילי. הנסיעה על כביש החוף כשמשמאלי אולם האירועים שהתחתנו, כיווצה את ליבי. הייתי במנעד רגשות של לירון בת העשרים ושתיים הרווקה, שרק התחילה קשר וחשבה שהיא יודעת הכול, לבין לירון שכבר הספיקה להתגרש, היא אמא לילד והיא מבינה שבקשר החדש שלה היא לא מבינה כלום. בעצם, אין לי מושג קלוש מהי אהבה בריאה. איך מחזיקים קשר בלב, בלי לאבד את הראש על הדרך.
 

תהיתי ביני לביני מה קורה פה בכלל. למה אני הולכת על הקשר "הצבאי" הזה? האם הרצון העז להוכיח לכולם שאני יכולה לעשות הכול בכל מחיר הוא זה שמנחה אותי? שוב אני מתחרה בעצמי. מנסה לנצח את עצמי, גם אם אהיה נטולת כוחות בסוף ואחליט להיפרד. בעיקר משפיותי. חבריי, שכבר קוראים לי "לירון שיקומים", צוחקים עליי שאני לוקחת את כל המאותגרים ופותחת אצלי את "הסלון שלי לירון". אני חייבת לקחת רק את אלו עם הלב הפצוע, המינוס בבנק, אלו שעדיין מחפשים את עצמם, או שתקועים על האקסית (או שבפועל עדיין עם האקסית אבל עובדה זו נעלמת מעיניי) ולהיות על תקן אמא-מטפלת- קואצ'רית ולעזור להם בתהליך שהם עוברים עם עצמם.

לימים, כשהבנתי שאני צריכה טיפול בעצמי לאחר הטיפול בהם החלטתי שאני הולכת אך ורק על מה שמעצים אותי. שסופסוף גם אני יכולה להיות הקנה הרצוץ ולא רק המשענת. ועדיין. יש משהו בבחור הצפוני ההוא שאינו נותן לי מנוח. האמת שלו פותחת לי את הראש. טוב ליבו עושה טנגו עם תמימותו והוא באמת גורם לי להאמין שיש עוד גברים טובים בעולם.

השאלה היא האם זה מספיק עבורי ?

האם טוב ליבו מעביר אותו אוטומטית לשלב הכיסאות המסתובבים? האם הוא עולה לדואט איתי, או שיחליט להישבר וייתן לי את הבמה לשיר סולו בסוף?

התשובה היא שאינני יודעת מה התשובה, או אולי אני כבר במשך מספר ימים יודעת אותה ומפחדת לומר אותה בקול רם, כי אז זה תהיה לה אחיזה במציאות.
 

אולי בפעם הראשונה בחיים אני מונעת משכל ולא מרגש ויודעת שיש דברים בחיים שכנראה לא אוכל להיות שלמה לגביהם לעולם מעולם. יכול להיות שהאהבה שאני רוצה, כמו שאני רואה, נמצאת במרחק יריקה, בספר האגדות שנמצא על המדף. אני רוצה משפחה גדולה מאושרת, עם זוגיות בריאה ברקע.

אז אם במשפחה עסקינן, יש אפשרות שאני לא חייבת גבר שגם יאהב אותי על הדרך. אולי אפתור את הכמיהה המחודשת לאמהות ואז אתפנה שכלית ולבבית לזוגיות.אולי אני לא צריכה לטוס על מאתיים קמ"ש לחיפה, אחרי יום עבודה, כדי לבנות אהבה. החיפוש הבלתי נלאה הזה לא מותיר לי זמן לעצמי.

פתאום בנק הזרע נראה רעיון לא רע בכלל.

הלכתי לחפש אבא. תכף אשוב.