פרשת השבוע/ הרב ישראל מאיר זינגרביץ'
"והמן כזרע גד ועינו כעין הבדולח" (במדבר יא, ז). למה הוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים ללא צידה ראויה לדרך, אלא רק עם לחם עוני (המצות)? מסבירים המפרשים שבכך רצה הקב"ה להכין את עם ישראל לקבלת התורה בפרט ולחיים רוחניים בכלל.
אדם החפץ בהצלחתו בלימוד תורה ובעמידה בניסיון צליחת החיים הגשמיים בלי שנפשו תיפגע, עליו ללמוד את ה"מקצוע" של הסתפקות במועט ואת המקצוע של "להיות שמח בחלקך". אם יקדיש אדם את כל חייו לרדיפה אחר הממון, אומלל יהיה. לתורה לא יזכה וגם בחלקו לא ישמח.
סיפר הבן איש חי (הרב יוסף חיים מבגדד) את משלו: משל לחוטב עצים שהיה עמל במלאכתו בפאתי היער מעלות השחר עד לצהריים, ואז היה נושא את העצים למוכרם בעיר.
ביום חם אחד רפו ידיו וישב לנוח. הרהר במרירות למה נגזר גורלו לעבוד כה קשה, בעוד אנשים אחרים נהנים מחיי נוחות. נרדם מתוך עייפותו ובחלומו ראה דמות נער ובידו שרביט זהב. אמר לו הנער: "שמע הקב"ה לקול אנחותיך ושלחני אליך לומר לך: 'שאל בקשה אחת ואמלא אותה'". ענה ואמר: "זאת שאלתי, כי כל דבר אשר אגע בו ייהפך לזהב".
ענה הנער: "כדבריך יהיה". נגע בו בשרביטו ונעלם, כששחוק קל על פניו. הבין האיש כי היה זה מלאך ממרום, שמח וביקש לנסות את ברכתו. שלח את ידו ונגע בחבילת עצים אשר קושש, ואכן העצים הפכו לזהב. שמח האיש ואמר בלבו: "עכשיו יעמלו אחרים בחטיבת עצים, ואילו אני אהיה עשיר, רם ונישא".
בשמחתו כי רבה חש בצימאון, הושיט את ידו בחלום אל כד המים, ולשמחתו מיד הפך כד החרס לזהב. הושיט את הכד לפיו, והנה אך נגעו שפתיו במים והם הפכו לזהב. מיד הבין האיש את מהות בקשתו וזעק מרה בשנתו: "אוי לי! מה עשיתי? ומה אוכל עכשיו ומה אשתה? הלא כל מאכל או משקה שיבוא לפי יהפוך לזהב, ואני עתיד למות בצמא וברעב!".
"עתה ידעתי", אמר האיש, "למה חייך המלאך בשומעו את בקשתי. בתחילה חשבתי שהוא מתפעל מחוכמתי, וכעת מבין אני שלעג לטיפשותי. אם אך יואיל להסיר את הקללה הרובצת עלי, אהיה אסיר תודה כל הימים על כד המים הפשוט ופת הלחם".
ובבכייתו הקיץ משנתו והנה - חלום! חבילת העצים לא הפכה לזהב, וכד המים של חרס היה. אמר בלבו: "חלום זה הראני לדעת כי לא טובה היא התרעומת על חלקי ועמלי ולא טובה היא הקנאה בגורלם של אחרים. הורוני מן השמיים להיות שמח בחלקי ולא להתאוות לדבר שאינו שלי".
האדם חייב להרגיל את עצמו למידה זו של שמחה בחלקו. אין אלו דברים הבאים מאליהם. זהו הלקח של לחם עוני בצאתנו ממצרים ומנת המן היומית שהזינה את בני ישראל 40 שנה במדבר.