אמא שלי תמיד אומרת לי ש"אני צריכה מישהו שיישא אותי על כפיו". אני מנסה להסביר לה שהמנוי ל"שופלייה" הקרובה הסתיים לא מכבר. לקראת השנה החדשה ויום כיפור המתקרב, בשיא חשבון הנפש השנתי שלי, החלטתי לתת לעצמי כאפה מצלצלת, לעמוד מול המראה עם פיג'מת דובונים מגיל שמונה עשרה ולראות את הצלוליטיס שלי. להבין מהם הדברים שאני צריכה לעבוד עם עצמי, לא על עצמי. להבין, בין היתר, שיפה לי להוריד חמישה קילו, לא כי יש לי הפרעות אכילת (ראש) מתקדמות, אלא כי בעיקר בא לי כי שמידה 38 לא תלחץ לי על הפופיק.

אז להלן מניפסט הסליחות שלי מעצמי. כי אם לעצמי לא אסלח, למי אי פעם אוכל לסלוח?

סליחה שנתתי לעצמי להתאהב - סליחה שבשם הרצון העז לפתוח את הלב שלי, על מנת לפתוח את הלב של הגבר שמולי, גרמתי לעצמי לפתוח את הרגליים, לפני שפתחתי את הנפש.
 

סליחה שהתאהבתי ואמרתי לעצמי "זה רק עניין של זמן עד שהוא יתאהב בי", כשבפנים חוסר הביטחון והביטחון העצמי, המופרז לכאורה, דרים באותו בית במגרות הלב, בלי לשלם דמי שכירות, הולכים מכות ביניהם על הניצחון.
 
סליחה שבשם ההתאהבות, שילמתי על גברים בדייטים בלי הפסקה, הייתי מוכנה שיתייחסו אליי כאחרונת הפילגשות, רק כדי לזכות לחום ותשוקה, סליחה ש"נרדמתי" אצל גברים רק כדי להגניב עוד חיבוק בבוקר. סליחה שהכחשתי שאני לא מאוהבת וסיפרתי בדיות שזה  כזה "מגניב" ו"מצחיק" ו"אני חיה את הרגע", כשבפנים עמוק בלב נשרפתי.
 
סליחה שרציתי להצחיק והפכתי לסיפור עצוב- בהמשך לסעיף הקודם, סליחה מגופי שהשתמשתי בו שלא לצורך. סליחה שלא הבנתי כמה אני מיוחדת בזכות השנינות שלי, הלב שלי, ויכולת הנתינה שלי. סליחה שהייתי צריכה להשתמש בשמלה ההיא, שתבליט את שיפולי גופי ואת המחשוף המזמין ודיברתי בקולניות עם תנועות ידיים ובדיחות נועזות, במקום להבין שאותן בדיחות, יכולות להישמע אותו דבר עם דציבל אחד פחות.
 
סליחה שהראש שלי נצבע בכחול, כשהוא מכיל את כל צבעי הקשת. סליחה שכשחברים אמרו לי ש"אני לא צריכה את כל הרוח והצלצולים" ניסיתי לשים אותם על "מיוט", או גרוע מכך, התעלמתי בגסות. סליחה שלא הבנתי שעם כל ה"צחוקים" אני בעצם קצת מתביישת. ולעתים, אבל רק לעתים, הבדיחה היא עליי. (כי הרי "קצת הומור עצמי לא הרג אף אחד").
 
סליחה שהייתי במרוץ חימוש של דייטים- על הספסל ברחוב? סבבה. מתחת לעץ? הולך. בבר השכונתי הקבוע? למה לא. דייט יום אחרי יום עם גבר שונה? בכבוד.
 
סליחה ומחילה ביציותיי היקרות ושחלותיי הנפלאות שבשל הרצון המטורף לזוגיות בריאה וילדים נוספים התשתי אתכן בראיונות עבודה למצוא את המיועד. 
סליחה שהגשתי לכן שאילתות, משובים ומבחני אישיות, שלא היו מביישים כל חברת השמה מכובדת.

סליחה שהעברתי אתכם מיונים לטיס עם גיבוש לשייטת באותה שנה. סליחה שנכנעתי ללחצים סביבתיים, שדאגו לשעון הביולוגי שלי, כאילו אני לא מסתובבת עם אאוטלוק של מועדי ביוץ אצלי בנייד. סליחה שנשמתי נעתקה לכמה רגעים מכל גבר שהחליט ש"אנחנו לא באותו עמוד בספר" וחשתי כאילו הוא סותם את הגולל על הרצון שלי לאימהות (בנק הזרע שלום, מה את מזמינה מהתפריט?)

סליחה שהפסקתי לבכות- בתור ילדה בכיינית התקשיתי להבין בשנים האחרונות כיצד יבש שק דמעותיי. הצלחתי לזקק דמעה בזווית העין רק כשהגעתי לסיפוק רגשי עם גבר בו התאהבתי ושכנעתי את עצמי ש"זה בקטנה ואני הזכר אלפא ואני מנצלת אותו". אבל בינינו, רציתי לבכות את בכי חיי ולסיים את כל הטישו עם הכלבלבים ובלעדיהם. סליחה שלא נתתי לעצמי לשחרר, כי גזים וכאב לא שומרים בבטן. סליחה שלא בכיתי גם מהדברים הקטנים, אולי זה היה חוסך ממני שיעורים בפירוק והרכבה בהמשך. (התמחות באיקאה מישהו?)

ועם כל זאת, אני מעדיפה להצטער על טעויות שעשיתי וחוויתי ולא על כאלה שיכולתי "למנוע מעצמי", מחמת הספק או הפחד. כי רק עם מהמקום הזה של הטעויות, אמצא את הגבר שאיתו ארצה מהסיבות הנכונות לשלב ידיים ובאופן מפתיע להתאהב ולחיות. (על אף הלב החבול שעבר תאונות פגע וברח שגר ושכח).