מאושרות עם ננה שרייר: הבעלים של "ננוצ'קה" בראיון על אושר

אושר זו אחת המילים הכי מתסכלות שקיימות. איכשהו, מתישהו היא צצה לך בחיים ואתה מבין שזה משהו שאתה חייב לשאוף אליו. לקח לי הרבה שנים להבין שאושר זו פרופגנדה של מישהו, לא ברור של מי, כמו המתנות ביום האהבה - שזו פרופגנדה של חנויות הכולבו הגדולות.

לא. אני גם כבר לא שואפת לאושר, לא מחפשת אושר. זו מילה ריקה מבחינתי. זה אפילו לא מוסרי להיות מאושר, זה קצת להיות אטום. אבל אני לגמרי חותרת לאסירות תודה, להיות אסירת תודה ולהכיר תודה על רגעים קטנים.

כשמצליח לי הסלט ואמלי בתי הקטנה נהנית ממנו. כשיש מפגש אמיתי עם בן אדם. כשיש נוכחות אמיתית במלואה בכל סיטואציה שמתרחשת. למשל, לא מזמן ראיתי שלושה תוכים משוחררים על עץ בנווה צדק - זה כיף הגילוי של רגעים לא צפויים שכאלו. 

בתי הקטנה אמלי. היא תמיד יודעת להפריד בין העיקר לטפל, לשים דברים בפרופורציות, למתוח גבול ולשמוח מהדברים הקטנים. גם תמרה, אחת מעובדות המטבח שלי, היא אדם מאושר מאוד, אף על פי שהיא עובדת בשתי עבודות וישנה 40 דקות באוטובוס בין עבודה לעבודה. נוסף לכך, היא שכלה בעל. בן זוגה עבר אירוע מוחי, היא איבדה את כל השיניים התחתונות שלה לכמה ימים והיא מגדלת שפם עבות- והיא עדיין מאושרת. תן לה כוסית וודקה ותראה מה זה האושר בהתגלמותו. היא תמיד נכונה למשקה, תמיד נכונה לרקוד ותמיד נכונה ומעריכה כל קללה טובה.  

בהחלט. בספורט אתה נוכח ברגע, אתה בתנועה גופנית ואז הראש שלך משוחרר להרהורים. 

כסף הוא כלי שמעניק לך עצמאות וזה לא דבר של מה בכך, אבל לא צריך כל כך הרבה ממנו כמו שאנשים נוטים לחשוב. צריך שיהיה במידה, מעל המידה זה לא מיותר אך לא מועיל לאושר. 

הפעם הראשונה שהייתי מאוהבת ואהבו אותי בחזרה. זה היה כשיצאתי לעצמאות מבית הוריי והשתחררתי מכבלי המסורת הגרוזינית, בשדות בעתלית.

רק בשנה האחרונה. נראה שלאחרונה התקווה של כולם בנוגע למצב ממש התפיידה. 

שאלה לא הוגנת כי לא יצא לי לעשות סקס לאחרונה.

אדישות.

החיים עוברים ממש מהר ואנחנו יכולים למות בכל רגע, אז אפשר להשלים שעות שינה ולהיות בדיכאון אחרי שנמות. 

לשמוע את אנתוני והג׳ונסונס תמיד עושה לי מצב רוח וגם יצירות של ביל ויולה וסופי קאל.