בעזרת השם, החורף הגיע. אחרי שבוע רצוף של מטר ובוץ, אני מרגישה מספיק בטוחה להכריז סופית שגם לנו תהיה השנה אירופה קטנה בישראל. על מנת לחגוג את המאורע שלפתי מהארון במהרה את אחד מפריטי "האופנה" החביבים עלי: סריג צמרירי במיוחד ועצום ממדים, שנרכש בחנות טוונטי פור סבן לפני בערך שנתיים.
אני מציבה את המילה אופנה במירכאות לא בכדי, שכן יותר משהסריג הצמרירי שלי נועד לתרגם עבורי הצהרה אופנתית מעניינת לסביבה, הוא נועד לזעוק את מה שאני באמת מעוניינת לומר: "חברים, אל תתבלבלו, אני כאן רק בגופי. בלבי וברוחי אני בכלל בבית, מתחת לשמיכה עם הכלב שלי, מול שידורים חוזרים של עקרות בית נואשות ושקית במבה".
אם נראה לכם שהמצאתי את מראה הבגד־שמיכה, אתם טועים. מדובר במראה מוכר באסכולת השיק זה כמה עונות, שאף זכה לכינוי הדרמטי: מראה ה־Cocoon. כלומר, גולם, על שם האספקט הכרבולי־עוברי שלו. ככה אני יושבת לי כבר שבוע במשרד. האם אני נראית טוב? לא. האם אני יכולה להירדם בכיסא במהלך שעות העבודה בלי שאף אחד ישים לב? בהחלט.
אגב, ישנן דרכים שונות ויצירתיות לתרגם את מראה ה־Cocoon לאאוטפיט יומיומי לגיטימי: אפשר לעשות זאת באמצעות צעיף צמר עצום ממדים מהסוג שחביב על אושיות שיק דוגמת לני קרביץ, באמצעות מכנסי טריינינג וגרביים עצומים, או שוב, באמצעות הדרך האהובה עלי: למצוא את הסריג העצום והנעים ביותר עלי אדמות ולא להרפות ממנו עד שהוא יתפורר. לא נעים להודות, אבל בשבוע האחרון אני באמת עושה הכל בתוך הסריג הצמרירי שלי. יושבת במשרד, רואה טלוויזיה, מתכרבלת על הספה ואוכלת פיצה בארבע לפנות בוקר. כמו צב עם בית שעשוי מצמר במקום שריון.
האמת, אני חושבת שהפעם האחרונה שבה התעקשתי להיצמד באופן כל כך פתולוגי לפיסת בד אחת הייתה כשהייתי בת שלוש ולא הסכמתי להיפרד מחיתול הבד שאותו נשאתי לכל מקום. סתם, שיהיה לי נעים למשמש אותו ביד. ללא ספק הייתי אחת הילדות התלותיות והאקסצנטריות שיצא לכם להכיר.
יש משהו מאוד מנחם בעובדה שכרגע, גם אם לזמן מוגבל, מזג האוויר מאפשר לי לישון בתוך הבגד שלי. בישראל, ארץ שנכבשה בידי השמש הקופחת, יש מעט מאוד מועדים שבהם מספיק קר על מנת שנוכל פשוט להיבלע בתוך הבגד שלנו ולהרגיש מחובקים ומנוחמים. רוב הזמן אנחנו נאלצות להשתחל לתוך פריטים שמסמנים את גבולות הפיגורה שלנו באופן נטול רחמים למדי. ימי הקרינולינות והמחוכים לכאורה עברו מהעולם, אבל הקיץ הישראלי האינסופי מכריח אותנו לחנוט את עצמנו בתוך שלל מחטבים, גרבונים מהודקים, גופיות קטנטנות ויתר פריטים מהז'אנר שסנדרה רינגלר טוענת שהם פשוט מאסט.
בניגוד גמור אלי, ממש בקצה השני של כדור הארץ, עובדת קלואי קרדשיאן על יצירת גוף שאין לו כל צורך או רצון באופנת השמיכה. גוף שעצם מהותו דוחה את הקונספט של לכסות את מה שעבדת עד כדי קריעת גידים על מנת לייצר, ועכשיו, גם במחיר של דלקת ריאות כרונית את לא יכולה להרשות לעצמך להסתיר.
קלואי, שתמיד נחשבה לשנונה ולכיפית מבנות הקרדשיאן, אך גם לזו שהתהדרה מאז ומתמיד בגוף הכי פחות אטרקטיבי, עשתה חתיכת מהפך בשנה האחרונה. בעוד אחיותיה עובדות על הרחבת המשפחה, קלואי, שנפרדה מבן זוגה לאמאר אודום (ששוכב בימים אלו בבית החולים אחרי אירוע מוחי), ניצלה את החודשים האחרונים על מנת להעניק לגוף האנושי שלה מהפך אייטיז של ממש. עכשיו במקום גוף של השכנה ממול, יש לקלואי "גוף נקמה", וזה ממש לא מושג שהמצאתי.
השבוע הודיעה קלואי שהיא עתידה להשתתף בתוכנית ריאליטי חדשה של ערוץ E שתיקרא "גוף נקמה עם קלואי קרדשיאן". תוכנית שבה קלואי וצוות מאמנים וסטייליסטים עצבני ייקחו נשים פשוטות ויהפכו אותן לאמזונות עם גוף שיגרום לאקס להתחרט שהוא אי פעם חשב לקום ולעזוב. "להיראות טוב זו תמיד הנקמה הכי מוצלחת", טענה קלואי בהודעה הרשמית על השקת הסדרה החדשה.
מאוד מעודן, ללא ספק. הרי זה בדיוק המסר שאנחנו רוצות להעביר לדור הבא: "הוא עזב אותך? כנראה שאת דאבה נוזלית. בואי תחטבי את הישבן ותגרמי לו להתפוצץ". יכול להיות שהיו בקשר שלכם בעיות שקשורות לנושאים אחרים? לא, אין סיכוי. הרי בחיים שלך, ממש כמו באלו של הקרדשאיניות, הכול מתחיל ומסתכם בגודל הישבן. מצחיק. לקלואי אומנם יש את כל הכסף והתהילה שבעולם, אבל מבין שתינו, אני זו שמנמנמת לי עכשיו במשרד בכיף, עם כרס משתפלת, כוס שוקו וסוודר חמים וצמרירי.