כשהייתי צעירה, אני מדברת אתכם על גיל העשרה, היה לי נורא חשוב שאנשים יחשבו שאני חכמה. הייתי מסתירה את העובדה שאני חולה על השיר החדש של בריטני ספירס ומייבבת על החיבה האינסופית שלי ללו ריד. הייתי קוראת ספרים מתישים בסגנון “בדרכים" של ג’ק קרואק, במקום להודות שאני חולה על ספרי עזרה עצמית מהסוג שאופרה וינפרי ממליצה עליהם.
עם הזמן, שחררתי. היום לא מעניין אותי מה אנשים חושבים עליי ועל האינטליגנציה שלי. אבל לפעמים נוזלת ממני הסמי־אינטלקטואלית בגרוש שטיפחתי בעבר ויוצאים ממני ביטויים אנינים, שאני מרגישה המצאתי ורק אני מבינה אותם. למשל, הביטוי “נובו־שוויוני", על משקל נובורישי. זה הכינוי שאני נותנת למעמד שלנו, הנשים, כבעלות זכויות שוות לגברים. מאחר שנשים הפכו לשוות לגברים רק ב־100 השנים האחרונות, מדובר עדיין בסטטוס חדש ומרגש. וממש כמו נובורישים, שעדיין חוגגים ולא בדיוק יודעים איך לתעל את הזכויות הפיננסיות שלהם לאפיקים ראויים - כך גם אנחנו, הנשים, עדיין שיכורות כוח מזכויותינו החדשות והמוצדקות. כתוצאה מכך, לא פעם יוצא שבמהלך חגיגת שכרות השוויון שלנו, אנחנו שוכחות שהשחרור שלנו לא אומר לכבול את הגברים שמסביבנו.
ולפני שתזדעקו, אני אסביר: השבוע נתקלתי בקמפיין שגרם לי להיזכר שאני מעט מרחמת על גברים, על כך שבעוד שאנחנו הולכות ומשתחררות - הם הולכים ונרמסים. לא שאני מרחמת על מין שטובל בזכויות יתר כבר אלפי שנים, אבל עדיין, יש רגעים שבהם בא לי להושיט את ידי אל המין הגברי ולהגיד - “סליחה". אני מדברת על קמפיין לחברת ההלבשה התחתונה Aerie מקבוצת אמריקן איגל. החברה השיקה בעבר קמפיין מדובר, שהראה דוגמניות מהז’אנר ה"אמיתי" וללא ריטוש, ועתה נדמה שהם רוצים לעשות את אותו הדבר עבור המין המחוספס, עם קמפיין ייעודי שחוגג שונות ומגוון, ממש לרגל השקת ליין ההלבשה התחתונה לגברים שלהם.
בקמפיין מצולמים גברים שונים, במידות שונות, כשהם מדברים על מה זה ביטחון עצמי מבחינתם. הם מצולמים בתחתונים ומורגשת אווירה של היתוליות מסוימת, אבל היתוליות סבירה, לא גרוטסקית יתר על המידה. הקמפיין הפך לוויראלי, אבל אז, מספר ימים אחרי ששוחרר, שלחה החברה ידיעה לתקשורת, שעדכנה שבסך הכל מדובר בפרודיה על קמפיין הנשים המקורי של החברה. הם הדגישו כי מבחינתם זהו קמפיין הומוריסטי, שנועד להעלות מודעות לנושא של דימוי גוף, והוסיפו שמדובר בדאחקה, כי הומור היא הדרך הבטוחה ביותר לתקשר עם הקהל הגברי. כן, מבחינתה של חברת האופנה, כדי לשווק עבור גברים, צריך לשווק להם עם צחוק. אבל האם ראוי לשווק להם כשההומור הוא על חשבונם? ולמה בעצם קמפיין שמעודד ביטחון עצמי ואהבה עצמית רלוונטי לנשים, אבל לא לגברים?
צפו בקמפיין:
יש קונצנזוס לא מדובר שגורס שגברים מוותרים לנו. אנחנו לא מקבלים בהבנה הומור נמוך על חשבון נשים, וזה בהחלט מבורך, אבל גברים הם לחלוטין קרקע פרוצה להומור נמוך ופוגעני. אף על פי שלגברים, ממש כמו לנשים, יש רגשות, כולל רגשי נחיתות, תסביכים שונים וגם לא מעט הפרעות שנשים לוקות בהן, כמו הפרעות אכילה, כשזה נוגע אליהם - מי שלא מוכן לקבל בדיחה פוגענית על חשבונו הוא פשוט “לא גבר". אגב, הרשת בהחלט הגיבה בטרוניה על קמפיין הדאחקות. “הקמפיין הזה הוא בדיחה של 1 באפריל?", כתבה גולשת אחת, “יש דרכים הרבה יותר מכבדות לדון בנושא דימוי גוף חיובי של גברים".
יש לציין כי הקמפיין עצמו אינו רע. מה שנתן לו את הספין הרע הוא למעשה הספין. אם החברה לא הייתה יוצאת בהצהרה שמדובר בקמפיין בדיחה, יכול להיות שהיינו מגחכים עליו מעט (כי הוא קצת פומפוזי) אבל בכל זאת מרגישים שהגברים זוכים לאותו הטיפול כמו הנשים, ושדימוי הגוף שלהם הוא נושא ראוי וחשוב, ממש כמו זה של הנשים. אז בשורה התחתונה, כמה זמן ייקח עד שכולנו נבין שפמיניזם לא אומר שנשים שוות יותר מגברים אלא שנשים שוות לגברים בדיוק. ובהתאם לכך, גם הגברים שווים וראויים ליותר טוב ממה שעולם התקשורת והפרסום מבשל בשבילם.