אני רוצה לגלות לכם סוד שהיה שמור עד עכשיו רק לאנשי תעשיית התקשורת. זה יישמע מוזר, אבל כשהמגזינים ואתרי האינטרנט מתמלאים בסיכומים ורשימות נוסח "הרגעים הכי מביכים של מיילי סיירוס" או "עשרה בלוגרי אופנה מובילים", זה הסימן שרגעי התהילה של אותה תופעה שהרשימה מדרגת נמצאים מאחוריה. סיכומים, כשמם הם, מסמנים לנו שהגיע הזמן לעבור לדבר הבא. אי שם בתחילת 2013 החלו להופיע סיכומים משתפכים המונים את "הסדרות הכי אופנתיות של כל הזמנים". מיד ידעתי שאנחנו לקראת סופה של תקופה. למי שהספיקה לשכוח, שנת 2013 הייתה השנה שבה הסתיימה "גוסיפ גירל", מפגן האופנה הטלוויזיוני הכי מרשים שאי פעם נראה על המסך אחרי "סקס והעיר הגדולה" (שהסתיימה חמש שנים מוקדם יותר) ואחרי "בטי המכוערת", שהתאדתה מהמסך ב-2008. שלא במפתיע, גם הסדרה "מד מן", הסדרה שהחזירה לחיקנו את המראות התקופתיים, עמדה להגיע אל קצה. במהרה, במקום הוויוה לה דיווה של קארי ברדשאו, המהדסת לה בעוד זוג נעליים של מנולו בלניק, קיבלנו על המסך את הוויה דה לה רוזה של לינה דנהאם, בעוד מכנסי שורטס שקטנים עליה בכמה מידות.
ג'ימי צ'ו? יותר כמו, ג'ימי who
לתומנו חשבנו שאף על פי ש"סקס והעיר" ו"גוסיפ גירל" עברו מהעולם, יהיה זה רק עניין של זמן עד שהמסך ימצא להן יורשים אופנתיים, נועזים וצבעוניים. אבל טעינו. שכן במהרה תפסו את משבצת השידור סדרות שכל קשר ביניהן למייקל קורס הוא מקרי בהחלט. אז נכון, תאמרו שיש עדיין כמה סדרות שמתעקשות לדבוק בגישה האופנתית, אבל הפופולריות שלהן ממש לא מרשימה, וגם הגישה שלהן לאופנה שונה לחלוטין מהגישה שהורגלנו לה. לקראת סוף שנת 2015, פרסם "L.A Times" כתבה שכותרתה "מי יחליף את 'מד מן' כסדרה האופנתית על המסך?". המועמדות היו "אמפייר", סדרת המוזיקה המוגזמת שהפכה בארה"ב לתופעה סוחפת, "סיפור אימה אמריקאי: הוטל", "מלכות הצעקה" ו-"The Royals", סדרת הדרמה הטראשית של ערוץ E!. כולן סדרות קיטש בדרגה כזו או אחרת. הסדרות האופנתיות של העשור הקודם העלו את עולם האופנה על נס, התכתבו היטב עם המיינסטרים ועם האישה המתלבשת ברחוב, כולל המסע הרגשי הכן ונטול הציניות שהיא עוברת עם המלתחה שלה. כעת, נדמה שההסדרות האופנתיות החדשות מנותקות מהשיח האופנתי הפופולרי, ובמקום, מכוונות לנישות ייעודיות שיש להן "קטע" – "אמפייר" קורצת לאופנת ההיפ-הופ והמועדונים, שבה טייטס מעור ומעיל פרווה לבן נראים כמו שילוב הגיוני והסדרה "מלכות הצעקה" לועגת לחיבה לאופנה וקוראת לדמויות "שאנל 1", "שאנל 2" ו-"שאנל 3". באף אחת מהן לא נוכחת דמות שפונה לקהל הרחב ומציגה מודל סטיילסטי מעורר השראה, מהזן שהעניקו לנו בעבר דמויות דוגמת קארי בראדשו וג'ואן הולוויי.
גם סדרות שעוסקות ישירות בעולם האופנה, למשל כאלו שבהן הגיבורה ראשית עובדת בתחום האופנה או במגזין נוצץ כמו "בטי המכוערת", "סקס והעיר", או Lipstick Jungle"" בכיכובה של ברוק שילדס, נעלמו כמעט לחלוטין. מה עושה לאחרונה אריק דאמן, המלביש המוכשר של "גוסיפ גירל" ו-""Carrie Diaries? מלביש את הסדרה החדשה "Billions", שבה דמיאן לואיס ופול ג'יאמטי שורפים כסף בחליפות יוקרה. ולאן נעלמה פטרישיה פילד, פעם האישה הכי חשובה בזירת האופנה הניו יורקית והמלבישה האגדית של "סקס והעיר"? היא כעת עמלה על Younger"", סדרה חיננית אך שולית למדי של רשת הכבלים TV Land. אגב, המפיק של הסדרה הוא המפיק האלמותי של הסדרה "סקס והעיר הגדולה", דארן סטאר, שמנסה ללא הצלחה לשחזר את ימי תור הזהב של הטלוויזיה הנוצצת. סורי, דארן, הזמנים השתנו, והנצנצים שכל כך אהבת כבר לא מספיקים בשביל להדביק את הצופה למסך. לא פלא שהסרט "זולנדר 2", שיצא ממש לפני כחודשיים היה נראה מביך ואנכרוניסטי לעומת הסרט הראשון והמצליח. עולם האופנה של תחילת שנות האלפיים, הוא ממש לא עולם האופנה של שנת 2016, והטלוויזיה כבר לא יכולה להתעלם מזה. אבל איך בעצם קרה שהאנטי–אופנה כבשה לנו את המסך הקטן? תנו לנו להסביר.
הבגדים לא עושים את האדם, ולא את הדמות
יש לא מעט גורמים שהפכו את החיבור בין טלוויזיה לאופנה לתופעה שעברה זמנה. בעצם, הקביעה כי אין יותר חיבור בין עולם האופנה לטלוויזיה היא שגויה. שכן יש עדיין חיבור מובהק בין עולם האופנה הנוכחי לייצוג שלו על המסך - פשוט מדובר באקלים אופנתי שונה לחלוטין מזה שבו עזבנו לאחרונה את קארי ברדשאו. בראש ובראשונה, קשה שלא לציין את עלייתן של הרשתות החברתיות לגדולה כחלק הארי מהבעיה. מסתבר שפייסבוק, אינסטגרם וחברותיהן, מוססו את המסתורין והריחוק שהיו עד לא מזמן הכרחיים ליצירת אייקון סטייל - בטלוויזיה או בחיים האמיתיים. "'סקס והעיר הגדולה' היא כנראה ה-תוכנית שמסמלת את הקשר בין אופנה וטלוויזיה", טוענת יערה קידר, היסטוריונית ואוצרת אופנה ב-NYU, "אבל היום הצופה כבר לא מחפשת את החיבור הזה בטלוויזיה, בעיקר כי הרשתות החברתיות פוצצו את בועת הפנטזיה והאשליה. אנחנו כבר לא יכולות להסתכל על מסך הטלוויזיה בערגה ולהאמין שדמות שכותבת טור חודשי בעיתון יכולה לגור בווסט וילג׳ ולקנות נעליים ב- 400 דולר". קידר מביאה כדוגמא לשינוי הזה את הדור החדש של הסדרות, ביניהן Love"" המדוברת של המפיק ג'אד אפטאו, "בנות" של לינה דנהאם, ו"ברוד סיטי". לכל הסדרות האלה יש אומנם סטיילינג מוקפד ולחלוטין לא מקרי, אך הוא גנרי למדי. "זה לא קוטור וזה לא מתפרע או בעל אמירה. זה משהו שאני ואת יכולות לעשות חיפוש ולמצוא ולקנות", אומרת קידר, "הפנטזיה נעלמה והוחלפה בתשוקה למציאות. הצופים, לא מעט בהשפעת הרשתות החברתיות, רוצים אותנטיות ואמת". ואם כבר מדברים על חשיבותן הנוכחית של מושגים דוגמת "אותנטיות" או "אמת" אי אפשר שלא לציין את השפעתו של טרנד הנורמקור על הגישה האנטי-אופנתית החדשה על המסך. הנורמקור היא גישה אופנתית חדשה שמעודדת אותנו לא לעשות עניין גדול מבגדים ומקדשת את הגנריות האופנתית דרכה יכול האינדיבידואל להתבלט באמצעות מי שהוא ולא מה שהוא לובש. אגב, לחלוטין ניתן לראות כאחת הנציגות המוקצנות לגישה זאת את הסדרה "כתום זה השחור החדש", שמשאירה את מלוא המקום לתסריט ולדרמה תוך שאת נישת המלתחה תופסים מדים גנריים - בהתאם לעלילה (שמתרחשת בבית כלא), אך גם בהתאם לרוח הזמן.
לא רק קולב
אגב, השינוי הנוכחי בכל הנוגע לאופנה וטלוויזיה לא עוצר רק בחדר המלתחה – גם מודלי היופי שאנחנו רגילים לראות על המסך שלנו הולכים ומשתנים. בעוד ש"סקס והעיר הגדולה" לא הכילה אף לא אישה אחת בעלת מבנה גוף מלא (גם לא דמות משנית), הסדרות החדשות, דוגמת "הפרויקט של מינדי קלינג", "ברוד סיטי" ו"בנות" חוגגות נשיות מגוונת ואמיתית יותר. "לינה דנהאם הובילה שינוי אופנתי, אבל מסוג אחר - קבלה של סוג גוף שונה, בלי איפור, בלי קיבעון על נורמות ישנות", אומרת קידר. גם אילנה גלזר ואבי ג'ייקובסון, כוכבות ברוד סיטי רחוקות מלהיות במידה אפס. במידה מסוימת, העיסוק באופנה פינה את מקומו לעיסוק בנשיות ככלל. האישה היא עכשיו מוקד השיח הטלויזיוני, לא הבגד שהיא משמשת לו כקולב. ללא ספק, אפשר לראות כאן שוב את השפעת טרנד הנורמקור, שעל פיו האדם משמעותי יותר מהבגד שהוא לובש. אגב, אי אפשר שלא לראות את הקשר בין העובדה שיותר נשים הפכו להיות היוצרות והכותבות של הסדרות, דוגמת מינדי קלינג או לינה דנהאם, לעובדה שהנשיות הטלוויזיונית הנוכחית הרבה יותר מגוונת ועמוקה. המהפך הזה, שעל פיו יצירה וביטוי נשיים נעשים בידי נשים ועבור הנשים עצמן, לא עבור העין הגברית, היא בהחלט עוד אלמנט שהטלוויזיה העכשווית שואבת מעולם האופנה העכשווי. "אני חייבת לציין את ההשפעה של הבלוגרית Men Repeller, ליאנדרה מדין על התפיסה האופנתית הנוכחית", טוענת קידר, תוך שהיא מתייחסת לבלוגרית האופנה שחנכה את הביטוי "דוחת גברים" ואיתו את סגנון הלבוש היפה-מכוער שנועד לקדם סטייל אישי על פני לוק אסוף ועתיר סקס-אפיל שינעם לגבר הממוצע. לוק מהסוג שהיה חביב כל כך על הנשים בסדרות דוגמת "סקס והעיר הגדולה". "יש בזה משהו פמיניסטי", היא ממשיכה, "נשים יודעות שהן כבר לא אמורות להתלבש למען גברים או להיראות מושלמות למען גברים והסדרות החדשות לחלוטין מייצגות את זה".