אלוקים, בחסדיו הרחומים, העניק לכל אחד מאיתנו דבר מה שבו נוכל להיאחז בלילות הקרים. איכויות משובחות כלשהן שיאפשרו לנו לצלוח את הקיום המתאגר הזה עם תחושה מסוימת של ערך עצמי. לא, אני לא מדברת אתכם על איכויות רוחניות נעלות דוגמת סובלנות, שקדנות או כישרון למספרים. אני מדברת אתכם על העובדה שלכל איש ואישה, כעורים ככל שיהיו, יש נקודת חינניות וחסד קטנה שהם יכולים להיאחז בה. עבור חלק אלו זוג רגליים יפות במיוחד. או שקעים מתריסים וחצופים בגב התחתון. אצבעות פסנתרן דקות או עיניים יפהפיות בגוון שאי אפשר להתעלם ממנו. עבורי, היו מאז ומתמיד רק שני מאפיינים שבהם נאחזתי על מנת להרגיש משביעת רצון למראה - הציפורניים שלי והגבות שלי. לימים, אני מתכוונת לימים שבהם קארה דלווין הפכה לסופר מודל, גיליתי שהגבות שלי בכלל לא אטרקטיביות כמו שחשבתי. אבל הציפורניים שלי תמיד נשארו מחמל נפשי.
לצד החלקים שאנחנו אוהבים מאוד והחלקים שאנחנו ממש לא אוהבים, ישנם גם החלקים שנמצאים בלימבו - מאפיינים ואיברים שעדיין לא לחלוטין החלטנו איך אנחנו חשים כלפיהם. הם לא מפריעים לנו או מסעירים אותנו במיוחד, ובגדול יש להם הפוטנציאל להשתדרג או להתנמך בעתיד בהתאם לצורה שבה נטפח אותם וכך להיכנס לקטגוריה השלילית או החיובית. רצה האל, ובעיקר מרפי הארור, שלרוב יצליחו למצוא את עצמם מסופחים לקטגוריה של האיברים המבאסים. עניין של כוח משיכה בסיסי ובעיקר, כוחו של הזמן. חבל, הייתם צריכים לאהוב אותם כשעוד הייתם צעירים והם עוד נראו סבירים.
עבורי, האיבר הזה שתמיד היה לא מריח ולא מסריח ולעת זקנה (יחסית) הפך למבאס הוא השיער. מאז ומתמיד התהדרתי ברעמת שיער מופלאה ועבה. לצערי, כל השפע הזה לא נטה להסתדר על הצד הטוב ביותר של הכרית ועל כן נאלצתי לרתום אותו בגומיות או להחליק אותו בשלל מחליקים.
עם הזמן, השיער הדחוי החליט שממש לא מתאימה לו הגישה הסונטת שלי והוא פשוט לקח את הרגליים המטפוריות שלו והתחפף. או במילים אחרות, התחלתי לנשור, להדליל ולהקריח. לא, אני לא מדברת אתכם על מצב שפאות או השתלה עמדו על הפרק, אבל בהחלט על מצב שבו מתלתלי אריה מכובדים נותרו על ראשי כמה קווצות מנומנמות.
שלא להפתעתי, גיליתי שנושא השיער שהולך ומידלדל הוא ממש לא דבר השמור לי בלבד. נשים רבות, וכידוע, לא מעט גברים, מפסיקים לאחוז ברעמה שואגת ככל שהזמן עובר. ראש מלא שיער הוא עניין של נעורים, ולאחרונה נדמה שאת הנעורים מסמל עולם האופנה דרך העולם ההיפי של הפסטיבלים והטבע. ולכן לא פלא שאחרי לא מעט שנים שבהן שיער קצר או באורך בינוני היה שיקי, שיער הרפונזל ההיפי והארוך חוזר לתפוס את מרכז הבמה. לצערנו, עבור רובנו, בעיקר כאלו שעברו מזמן את גיל העשרה, מדובר בפנטזיה שרק תוספות שיער מעיקות תוכלנה להשיג.
מצחיק, אבל בדיוק לפני יומיים פגשתי חברה שלא פגשתי מאז ימי התיכון. השיער שלה היה כמעט באותו האורך שזכרתי אותו. ואז היא הנחיתה את הפצצה - “לא הסתפרתי מאז שנפגשנו בפעם האחרונה. השיער שלי פשוט לא גדל יותר”. כן, מובן מאליו ככל שזה יישמע, טיפוח שיער שופע וארוך זה ממש לא עניין מובן מאליו. לכן, בוודאי תתבאסו לגלות שהוא חוזר להיות טרנדי מתמיד. אחת מהאייקוניות של השיער השופע החדש היא זמרת אמריקאית בשם מאדאם קוש, בעלת שיער שופע יותר מאורך המותן. אה, וכמובן, היא בת 19. אבל זה לא הפריע למגזין ווג להתייחס בחיבה לאיכויות הרפונזל המדליקות שלה. מדהים איך עולם האופנה והביוטי תמיד מצליח למצוא את הדבר החדש שיהיה הכי קשה לנשים להשיג ומיד הופך אותו לדבר הכי נחשק של הרגע. כלומר זה הגיוני בטירוף, כי ככה מוכרים מוצרים, אבל זה כל כך מעצבן.