החלה עונת הרחצה. עונת הרחצה הישראלית הקסומה. בקרוב נהר של חובבי לחות, אבטיחים ופלייליסטים של רדיו לב המדינה יכבוש את חופי הים התיכון. אני? אני כנראה אבלה באותם הרגעים בדיוק בחדרי, ספונה מתחת לפוך, עם מזגן שמכוון על 16 מעלות. ברקע תתנגן ביוטיוב הופעה של ניק קייב, ואני אפנטז על היום שבו הברקזיט יתברר כדאחקה, וגם אני אוכל, עם דרכוני הפולני, לעבור לגור באוקספורד בואכה בונד סטריט.
תהרגו אותי, אני לא מבינה את הקונספט של חוף הים. תמיד חשתי נסערת מנשים שמרגישות בנוח להסתובב בבגד ים. אני לא יודעת אם זה קשור למידות גופי הנדיבות, כי אני מרגישה שגם אם הייתי כחושה, זה היה מביך אותי. אבל אני משערת שמדובר בשאלה מזן הביצה והתרנגולת, ואף פעם לא אדע מה קדם למה: הבושה שלי בנוגע לחשיפת הגוף או הבושה שלי בנוגע לחשיפת הגוף, משום שאני אוחזת בגוף שהחברה מחשיבה ככעור ולא אטרקטיבי. במהלך שנות התיכון שלי לקיתי בהפרעות אכילה “פוטוגניות” למדי ורזיתי עד כדי דרגת כחישות של ממש. אני זוכרת שבאחד החופשים הלכתי לים ופשוט לא הייתי מסוגלת להוריד את הבגדים. כשהורדתי אותם בסוף, התחלתי, פיזית, לרעוד ולשקשק. זו הייתה תגובה מבהילה מאוד. אבל שוב, אף שהייתי רזה באותה התקופה, שאלת הביצה והתרנגולת, מאחר שכבר חוויתי חיים שלמים של בושה בגופי, עדיין רלוונטית.
בכל אופן, חוויית השחרור על חוף הים היא מאוד זרה ותמוהה עבורי. אנשים שמרגישים חופשי ובטוח בתוך הגוף שלהם, ומעבר לכך, חופשי ובטוח לחשוף אותו, הם כמו חדי־קרן מבחינתי. אין לי ספק שיש רבים כאלו, שכן פריבילגיית הרזון בירכה לא מעט מאיתנו, ועדיין אני מסתכלת עליהם כמו על גורואים של חופש ונונשלנטיות מסעירה. המחשבה על להתגורר בתוך גוף שבסדר לחשוף אותו, אולי אפילו גוף כזה שאנשים היו רוצים לראות אותו חשוף, אולי אפילו מתפעלים, לעזאזל, אולי אפילו מקנאים - נשמעת לי כמו חוויה שמקבילה לזכייה בלוטו. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מבכה את מר גורלי עבה הבשר במהלך חיי היום־יום, ומאחר שחייתי יותר שנים בגוף גדול מאשר בגוף קטן, אני לא באמת יכולה לדמיין דבר אחר. אבל מדהימה אותי המחשבה שמשהו שמבחינתי מקביל לזכייה בלוטו, יכול להרגיש, ואכן מרגיש, לכל כך הרבה אנשים, כמו דבר ברור ומובן מאליו.
***
קוראים לזה, כפי שציינתי, פריבילגיית רזון. הרבה מכחישים שיש דבר כזה. הם, כמובן, רזים. יש לי חברה שלפעמים בא לי לחנוק אותה. יש לה גוף של אלילה יוונית, והיא יכולה לאכול מה שמתחשק לה. בעיני הארורות ראיתי אותה לפחות פעמיים מורידה מגש פיצה שלם לבדה. שלם. כן, אני יודעת שלא מעט אנשים עובדים היטב על הגזרה שלהם, אבל נשבעת לכם, הרבה אנשים רזים פשוט קיבלו את זה במתנה מאלוהי הגורל. כמו שמישהי אחרת קיבלה קול יפה או שיער ג’ינג’י. למזלם, הם נולדו בתקופה שבה המתנה המובנת מאליה, שהם קיבלו ככה מידי שמיים, היא אחת האיכויות הנחשקות ביותר. כמה פשוט, ככה עושה אצבע משולשת לכולנו.
בקיצור, אותה חברה, שאוחזת בגזרה של בלה חדיד, מאוד לא אוהבת את האף שלה. הפאקינג אף שלה. למי אכפת מאף? וזה מה שהיא שולפת לי בכל פעם שאני מתלוננת על הגוף הארור שלי. את האף שלה, אתם מבינים? אגב, מדובר באף מגניב ומהמם לחלוטין, וגם אם הוא מטריד את מנוחתה בלילות, לא מדובר במשהו שניתוח אף קטנטן או אפילו שיפוץ ללא מעורבות כירורגית לא יוכל לפתור. חברים, בואו נודה בזה, אני, גם אם אכנס עכשיו לנוהל דיאטה סיזיפי, עדיין אצטרך בהמשך לשבור את קופת הפנסיה של הורי בשביל לממן את כל ניתוחי הסרת עודפי העור שאצטרך לעשות. ואם לא יהיה לי כסף? אני פשוט אגלגל אותם ואסגור בעזרת רולים לשיער? אף, היא אומרת לי. אין לתאר.