אומרים שזבל של אדם אחד הוא האוצר של אדם אחר. אבל לפעמים אני חושבת שצריך להרחיב את הביטוי הזה, לחדד אותו. לפעמים אוצר של תרבות שלמה הוא הזבל של כל אחד מהפרטים שחיים בה, אם הוא יסתכל על ה"אוצרות" האלו מקרוב. 



כמות הדברים שהחברה המערבית שכנעה אותנו שאנחנו רוצים היא מבעיתה: ללדת ילדים, להתחתן, לבנות קריירה, לאכול סושי. יש יותר מדי אלמנטים בחיים שלנו ששכנעו אותנו שאנחנו רוצים, הרבה יותר מכאלו שאנחנו רוצים באמת. מהלב. "טעם נרכש" נשמע כמו ביטוי תמים וחינני למדי, כזה ששמור לשתיית כוס הקפה הראשונה בחייך, או להתנסות במין אנאלי. אבל האמת היא שמדובר בביטוי מבאס שמאגד בתוכו את כל מה ששגוי בתרבות שאנחנו חיים בה. כי אני מצטערת, אבל אם הטעם הזה צריך להירכש, כנראה זה לא הטעם שלך.  
 
לאורך השנים גיליתי שהרבה דברים שאנשים אחרים מחשיבים כמעוררי תיאבון הם ממש לא הטעם שלי, וגם לא של רבים שלמדו לרצות ולחשוק בדברים אלו. יש לי חברה שחקנית. היא שחקנית מצליחה מאוד ואפילו שיחקה מול כוכבים בינלאומיים, צעדה על גבי מסלולי שטיח אדום נוצצים וחוותה בחייה לא מעט רגעי גלאם מהסוג שכולנו למדנו להתאוות אליהם. אני לא יודעת למה, אבל בכל פעם שהיא מספרת לי על העבודה שלה - שבדרך כלל כוללת ניתוק של כמה חודשים מהחיים ומהשגרה הרגילים שלה והצטנפות בלוקיישן מסוים לצורכי צילומים או מחקר - אני מצטמררת.

העבודה שלה נשמעת לי מחרידה. אף שכל כוכבנית סוג ד' יודעת לדקלם מתוך שינה שהמטרה שלה היא להמיר את קריירת הדוגמנות שלה בקריירת משחק, קשה לי לא לחשוב מי לעזאזל רוצה להיות שחקן? המחשבה על כך שינתקו אותי כל הזמן מהשגרה שלי, ויכפו עלי להשחיל את אישיותי השבירה גם ככה לתוך תא מטען של דמות בדיונית כלשהי בתהליך נפשי מתיש, נשמעת לי פשוט מחרידה. 
 

משחק הוא מקצוע אכזרי. אגב, המקצוע הזה אומנם מזקק באופן גולמי את האכזריות שבה אדם צריך להכפיף את הנפש והגוף שלו לטובת קריירה ופרנסה, אבל לא מעט מקצועות אחרים, פשוטים הרבה יותר, אוחזים באיכות הזאת. יכול להיות שזה אפילו המקצוע שלך, ועוד לא שמת לכך לב. 
 
כבר סיפרתי לכם שאת הקריירה שלי התחלתי עם טיקט הפלאס סייז. הייתי בחורה גדולה ורציתי להשתחל לתעשיית האופנה. בשלב מסוים, כשעבדתי בחברת אופנה למידות גדולות, עברה לי פתאום מחשבה בעייתית מאוד בראש. "רגע, אם ארזה, אאבד את העבודה שלי?". באותו רגע הבנתי שלא ייתכן שהגוף שלי, הנשמה שלי והאני הפרטי שלי יהיו כפופים לקריירה ולפרנסה שלי. זה פשוט אכזרי מדי. 
ממש לפני כחודש נחשפה חווייתה הקשה של השחקנית חני נחמיאס במהלך סצנת האונס שאותה צילמה בסרטו של זאב רווח "בובה". והיא ממש לא השחקנית היחידה שיוצאת החוצה ומדברת על החוויה הבעייתית שבהעמדת פנים שאת עושה משהו בכאילו ועדיין מרגישה אותו בחוזקה על בשרך, הכל בשם הקריירה והפרנסה. 
 
בשבוע שעבר סיפרה השחקנית ניקול קידמן שאחת מהסצנות האלימות בסדרה "שקרים גדולים קטנים" הצליחה לחדור מעט עמוק מדי מתחת לעורה. בראיון למגזין "W" דיברה קידמן על חוויית הצילומים הקשה. "הרגשתי חשופה ופגיעה, ומושפלת מאוד ברגעים מסוימים", סיפרה. "אני זוכרת ששכבתי על הרצפה בשירותים לקראת הסוף, כשצילמנו את הסצנות של פרק שבע. פשוט שכבתי על הרצפה ולא קמתי בין הטייקים. שכבתי שם, שבורה ובוכה. ואני זוכרת שבנקודה מסוימת הבמאי ניגש אלי והניח עלי מגבת, כי פשוט שכבתי שם בתחתונים חצי קרועים, על הרצפה, בלי שום דבר עלי".

 
גם השחקנית טל טלמון תועדה נקרעת רגשית במהלך הצילומים לסרט החדש "זוג יונים" מבית היוצר הכל כך תובעני של דובר קוסאשווילי. את התיעוד היא סיפקה בעצמה, כאשר צילמה את אותם חודשי עבודה לסדרה "מחוברים". הקושי, החשיפה וחוסר היכולת לשים גבולות בין השאיפות והקריירה שלה לבין הנשמה שלה, זעקו מבעד למסך הטלוויזיה. 
 
אגב, לי עצמי הייתה חוויית משחק כזאת שגרמה לי להבין עד כמה קודר המקצוע הזה, שרוב האוכלוסייה שלנו מחשיבה אותו לנחשק כל כך ומלא זוהר. כשלמדתי במגמת התיאטרון באוניברסיטה, הסכמתי להשתתף בצילומי סרט סטודנטים. הסרט שצולם היה מעין גרסה ישראלית משונה לסרט "לילות כביריה" של פליני. למי שלא מכיר את הסרט, מדובר בעלילה קשה למדי המתארת את קורותיה של אישה שחווה לא מעט התעללות. אף שאני אדם בר דעת ובריא בנפשו, אני זוכרת שחוויית הצילומים הייתה לי קשה ממש. לא הצלחתי להפריד בין ההתעללות שסופגת הדמות שלי לביני ונותרתי בדיכאון בתום תקופת הצילומים. 
 
ידעתי שלא בי מתעללים, אבל אני הייתי שם, הגוף שלי, הנשמה שלי. ובסופו של דבר זה משהו שקשה מאוד להתעלם ממנו. אני לא שחקנית מקצועית, וזה עשוי היה להסביר את הסיטואציה שחוויתי, אבל מאחר שהדיווחים האחרונים מגלים ששחקניות רמות מעלה ונחשבות ברמתה של קידמן חוו את אותן החוויות, אפשר, ללא ספק, לסמן את מקצוע המשחק כבעייתי למדי עבור העוסקים בו. בעיקר עבור אלו שניחנו בנפש רגישה. וכאלו הם בדרך כלל מרבית האנשים שבוחרים במקצוע בעל נטייה אמנותית כלשהי. 
 
אני מכורה לקריירה שלי, באמת. אני אפילו זוכרת חלום מטופש וקסום למדי שהיה לי, שבו רבתי עם בוס דמיוני כלשהו וברגע דרמטי א־לה "היפים והאמיצים", הסתובבתי אליו והצהרתי "אני העובדת הכי טובה שאי פעם תהיה לך. יש אנשים שנולדו לאהוב, יש אנשים שנולדו להיות הורים - אני נולדתי לעבוד!". העבודה היא חיי, אבל באינסטינקט הישרדותי מופלא הצלחתי להבין כבר בגיל צעיר שאני חייבת למתוח איזשהו גבול שמבהיר לקריירה הזאת שהיא עדיין לא אני. חברים, תחיו את העבודה שלכם מכל הלב, אבל אל תיתנו לה להיכנס לכם מתחת לעור.