מתחת לכל ביקורת: האם השמלות על השטיח האדום עדייו מעוררות עניין?

הפעם הראשונה שאני בעצמי התחלתי לחשוב מחדש על כל האק־ סיומה הבלתי נפרדת שבין סלבס לאופנת השטיח אדום הייתה בשנת 2011, כשקראתי ראיון באתר wwd עם המעצב הדי סלימן, היום המעצב של בית סאן לורן ואחד מקובעי המדיניות הטרנדית החזקים בתעשייה. בראיון טען המעצב כי האופנה של השטיח האדום היא ״זולה״ שעוסקת בסלבריטאים ״זולים״. מבחינתו, החיבור בין תעשיית האופנה לעולם הסלבריטאיות הוא מגוחך וחסר טעם. סלימן הוסיף כי אופנה אמורה להילבש רק בידי דוגמניות שיודעות איך להתנהל עם הבגד, ו״שום דבר לא נראה רע יותר מאשר בגד או חליפה על השטיח האדום״. מאז שינה סלימן את דעתו (בקמפיינים שלו לבית סאן לורן משולבים לא מעט סלברי-טאים), ועדיין, האמירה שלו הייתה ללא ספק מקורית ומעוררת מחשבה, גם אם מתנשאת ואף תמוהה (אופנה אמורה להילבש רק בידי דוגמניות? רגע, אופנה לא אמורה להילבש בידי הלקוחות שקונים אותה?). בזמן שמבחינת כל מעצבי העולם, אין לוח מודעות נחשק יותר מסלבריטאית חמה על השטיח האדום, עצר סלימן לחשוב מעט על כל הנושא, ואמר: ״סליחה, לא בבית ספרנו״.

סלימן אולי היה נביא בעירו, אבל הוא לא היחיד ששם לב לתופעה המגוחכת, ולאו דווקא בשל השעמום האופנתי שטמון בה, אלא בשל הדקדנס התרבותי והאנטי-פמיניזם שבה. החודש פרסם אתר Gawker כתבה ובה נטען שלסלבריטאיות נמאס להיות חלק מהמשחק, ושעליהן לעשות מעשה ולהחרים את כל תופעת השטיח האדום מתחילתה ועד סופה, שכן כידוע, וכפי שצוין בכתבה, ״אין שום חוק שמכריח אותן ללכת על השטיח האדום״. ״סלבריטאיות מתחילות לבחול בשטחיות של ההליכה על השטיח האדום בטקסי הפרסים״, טוען הכתב המילטון נולאן, ״אז למה הן לא מחרימות אותה? זה ללא ספק לא מפתיע שנשים בוגרות יסלדו מכל הקונספט של לצעוד כבמצעד מול אינספור מצלמות ולזכות לביקורת קשוחה לגבי המראה החיצוני שלהן״.

גם ב״ניו יורק טיימס״ פורסמה החודש כתבה בנושא, וזו נפתחת בידיעה שבטקס פרסי הסאג האחרון סירבו באקט של מרד ועצמאות ריס וית׳רספון וג׳ניפר אניסטון לאפשר לערוץ !E לצלם את הציפורניים שלהן במצלמת המניקור המפורסמת (מצלמה קטנה שעושה תקריב על המניקור ועל כפות הידיים של הסלבריטאיות). גם במגזין ״הגרדיאן״ התייחסו לאספקט האנטי-פמיניסטי של התופעה, וטענו: ״זה לחלוטין כיס מוזר של העולם המערבי שעל פיו זה לחלוטין מקובל לקחת נשים מצליחות וחכמות ולצמצם את הקיום שלהן לכזה של משתתפות בתחרות יופי״.

לטענתו של נולאן, אם מספיק סלבריטאים יחרימו את התופעה, היא לחלוטין תעבור מן העולם. אך אף על פי שהסלבריטאיות המכובדות מרגישות מעט מובכות או מנוצלות, קשה להאמין שמישהו ינסה לשים לתופעה הזו סוף בזמן הקרוב. הסיבה? נולאן טוען שהסלבריטאיות רוצות את השטיח האדום. הן אומנם יכולות לשלוף את עצמן מחוץ למחול הקופים הזה בכל רגע נתון, אך המחול הזה משרת גם אותן. הוא בונה את המותג האישי שלהן והופך אותן לנערצות ונחשקות יותר (מיתוג שניתן לתרגם לכסף באמצעות קמפיינים מסחריים שונים). אבל זו לא הסיבה היחידה שהשטיח האדום ימשיך לשגשג; ישנם מנגנונים רבים שמרוויחים מתעשיית השטיח האדום והופכים את הצעידה הזוהרת לשורה תחתונה עסיסית בקופות. בין המרוויחים העיקריים: מעצבי השמלות שזוכים למיתוג גבוה, מעצבי השיער, הדיאטנים ומאמני הכושר שיוצאים חדשות לבקרים במדריכי שיטות חדשות להשגת ״גוף כמו של ביונסה על השטיח האדום״, צלמים וחברות חדשות שמוכרים תמונות לאתרים ולמגזינים השונים, צהובונים ומשטרות אופנה שבונים אדיטוריאלים שלמים על תמונות מהסוג הנ״ל. וזו רק ההתחלה. אכן, בשורה התחתונה, מדובר בנוסחה מנצחת לכל הצדדים. חוץ מהפאסון, האמירה החברתית ובריאות הנפש של הסלבריטאיות, אך כל אלה לא מייצרים כסף, ולכן, הם לא באמת רלוונטיים.