הדיונים הקדחתניים נמשכו עמוק לתוך הלילה. פיכמן התווכח עם קרני. סטימצקי נכנס לדבריו של גרזובסקי. וברקוביץ’ נאלץ, מדי פעם בפעם, להשליט סדר. שבעה ימים ושבעה לילות ישבה הוועדה המכובדת ודנה בכובד ראש בסוגיה הרת הגורל. מאות הצעות עלו ונפלו. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין. גם בעיר כולם דיברו על זה ועסקו רק בזה. בכל זאת, לא כל יום בוחרים שם לקרנבל העירוני.



השנה היא 1932. תל אביב בת ה-23 היא עדיין עיר קטנה ואנשים בה מעט. בעוד מספר שבועות יחגגו כאן את חג הפורים בקרנבל שמח של אלכוהול, שירים, ריקודים ותהלוכה עליזה ורבת רושם ויצירתיות. אבל יש רק בעיה קטנה אחת. קרנבל, מזדעזעים שומרי המסורת היהודית, היא מילה לועזית, נוצרית, קתולית, ירחם השם. ויש צורך למצוא מילה הולמת בשפה העברית המתחדשת. וכך, כמו בפיליטון של אפרים קישון שדפיו הצהיבו, נפתח סיפור העדלאידע של תל אביב בוועדה הנ”ל.
 
לוועדה קראו, איך לא, “הוועדה למפעלי פורים”. היו חברים בה חמישה אנשים מכובדים, נשואי פנים, ובהם יהודה גרזובסקי, אביגדור סטימצקי, יעקב פיכמן, יהודה קרני והיו”ר הנערץ, הסופר י. ד. ברקוביץ'. על המדוכה: בחירת השם העברי. הבונוס: פרס כספי. מספר ההצעות: 300. בין השמות המוצעים: “פורימוס”, “פורימון”, “מסכון”, “מצעדון”, “תהלוכון”, “נשפניה”, “חינגא פור”, “שושניה”, “חג אסתר”, “אסתרון”, “ושתיאדה”, ואפילו “קרנזיל” (תמהיל מעורר השראה בין “קרנבל” ל”ברזיל”).


העדלאידע באשקלון. צילום: אחי בנאי אגדה של עדלאידע

בסופו של דבר, נבחרה הצעתו של כבוד היו”ר, “עדלאידע”, המתארת, למעשה, שתייה לשכרה, כנאמר בפסוק הארמי “חייב אדם לשתות לשכרה בפורים עד שלא יידע להבחין בין המן למרדכי”. והעיר תל אביב צהלה ושמחה. חוץ מכמה בעלי שם זועפים שביקרו את ההחלטה בחריפות או בזלזול, או הציעו שמות אחרים. שאול טשרניחובסקי יצר את המילה “אסתורת”, חיים נחמן ביאליק בחן את המילה “פּוּרָה” ואברהם שלונסקי התפעל מהמילה “צהלולה”. זה לא עזר להם. העדלאידע הראשונה, בהפקת ברוך אגדתי האגדי, יצאה כעבור מספר ימים לדרך ברוב עם. הוויכוח גווע והיטשטש תחת אדי האלכוהול.

רק חול וחול
תהלוכת העדלאידע היא אחד המנהגים האהובים והמשמחים בחג הפורים. הבסיס שלה נעוץ, כמה מאות שנים לאחור באירופה, בשבועות שלפני חג הפסחא, כשפסטיבלים המוניים של זלילה וסביאה ומחולות וחטאים גופניים התקיימו אצל הנוצרים הקתולים רגע לפני שהם פוצחים בתענית בשר כאות הזדהות עם הסבל שעבר על ישו. כשהכיבושים של אותן מדינות, פורטוגל וספרד, התפשטו אל מעבר לים, נחגגו הקרנבלים הללו גם בדרום אמריקה.
 
ושם, בברזיל, באמצע המאה ה-19, זכו החגיגות לפרשנות משלהן, פשוטה, אורבנית, ברחובות, ולקצב משלהן, שערבב בין המארש הצבאי כבד הראש לרגטיים ולסווינג הפרחחים. לתוצאה קראו סמבה. עד היום, בתי הספר לסמבה בריו דה ז’נירו מובילים את הקרנבל שמושך אליו אלפים רבים של תיירים מכל רחבי העולם.
 
אבל אנחנו חוזרים לתל אביב, זו שלפני מלחמת העולם השנייה. היא רק בת שלוש וחייה סובבים סביב הגימנסיה העברית הרצליה, שחולשת על רחוב הרצל, הרחוב הראשון בעיר העברית הראשונה. ב־-1912, 20 שנה לפני שוועדת החמישה מצאה לה שם עברי הולם, אברהם אלדמע, המורה לציור שבגימנסיה, היה היזם שהמציא וארגן את התהלוכה הראשונה בחג פורים. בראשה רכב אחד התלמידים, מחופש למרדכי, על גבו של סוס לבן. את הסוס הוליך, איך לא, תלמיד שמחופש להמן הרשע. אסתר המלכה, אחשוורוש השמן ודמויות אחרות צעדו אף הם ושאר התלמידים נערכו בשלשות מאחוריהם.
 
התלמידים הילכו להם מאות מטרים ברחוב הרצל לצלילי תזמורת וסבו על עקבותיהם, כי פשוט לא היה לאן ללכת. מסביב היה רק חול וחול, כל תל אביב מנתה מאה משפחות, רחוב ראשי אחד וארבעה רחובות שחוצים אותו. אבל תושבי העיר מחאו כף בהתלהבות וראש העיר מאיר דיזנגוף קרן מאושר. אלא שהשלטון הטורקי שמח קצת פחות. עוד מעט תפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ב-1917 יגורשו תושבי תל אביב מעירם ורק כעבור שלוש שנים יוכרז על חגיגת פורים. רק שזו לא נערכה מעולם. בצהרי היום עמדו סמוך למסלול אלפי תושבים, ערבים ויהודים, בציפייה לתחילת האירוע, ואז התקבלה הידיעה על נפילתם של שמונה צעירים בקרב על תל חי, ובהם יוסף טרומפלדור. ראש העיר דיזנגוף הודיע על ביטול האירוע, למגינת לבם של התושבים ועל אף תחנוניו של אלדמע.
אצבע משולשת
“איסתרא בלגינא קיש קיש קריא” עם השנים, התרחבה העיר והמסלול התארך והשתנה ועבר לרחוב אלנבי. הקרנבל עצמו הפך לזירת מאבק אימתני בין קבוצת “חבר’ה טרסק” לברוך קאושנסקי, הלא הוא ברוך אגדתי. מאחורי "חבר'ה טרסק", שכשמם כן הם - חבורת צעירים פוחזים, עמד לא אחר מאשר אותו אלדמע, המורה מהגימנסיה. בקבוצה היו שחקנים, משוררים,  סופרים, צלמים או סתם מובטלים, כמו אברהם שלונסקי, אהרן מסקין, אלכסנדר פן ועמנואל הרוסי, שכוננו חגיגות פרועות וביצעו מעשי קונדס, בהם נעילת כבוד ראש העיר במשרדו.
הסיסמה שלהם היתה "פייג" ("אצבע משולשת" ביידיש) והלוגו היה, לא פחות ולא יותר, אותה אצבע, שכוונה כלפי הממסד השבע והמסואב בעיניהם. בפורים של 1928 , למשל, הציגו החברים מנורה בת עשרה קנים שכל אחד ואחד מהם הוא האצבע ההיא.
אז מה הפלא שדיזנגוף התפעל קצת יותר ותמך הרבה יותר באגדתי, מלך חיי הלילה של העיר, חובב ריקודים תימניים, שנהג לרכוב על סוס לצדו של ראש העיר באותן תהלוכות. בשנות ה-30 השתלט אגדתי על המצעד, הגדיל את נפח נשפי הפורים בראינוע (אחר כך קולנוע) והפך אותם לממוסחרים ויעילים. השיטה שלו הייתה פשוטה: צלצול באולם, כיבוי אורות, להחזיק ידיים, לנשום עמוק ולהתחיל לצחוק.
 
מי שצחקו קצת פחות היו הבריטים, שליטי הארץ, שספגו ב-1927 ביקורת נוקבת כשאברהם אטקינד זכה בתחרות התחפושות על “שיווי משקל - משכורת הפקידים בממשלת פלשתינה”; הגרמנים, שהתרעמו ב-1933 על בובת היטלר רכובה על סוס שעל צווארו נכתב “מוות ליהודים”, ומתחת לו שתי גופות של יהודים; האמריקאים, שספגו ביקורת עזה על הגזענות בארצות הברית דרך דמויות עטופות בברדסים הלבנים של הקו קלוקס קלאן; והרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, שהזדעק על חוסר הטעם שבחגיגות (בעיקר עקב בחירת “מלכת אסתר העברייה”, כלומר מלכת היופי החיננית של אז) והצליח לגרום לביטולן, כשדיזנגוף נכנע לכפייה הדתית.
 
רק ב-1955, אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי מלחמת העצמאות, אחרי משטר הצנע, חזרה העדלאידע לתל אביב. ואחר כך עברה לחולון. כיום אפשר לבחור בין שלל אירועי עדלאידע, כמעט בכל עיר ואם בישראל, החל מקריית שמונה בצפון, דרך נהריה, חיפה, נתניה, מודיעין, הרצליה, רמת השרון, מושב נחלים ועד מדרשת בן גוריון בנגב.
 
אז מה נותר לכם לעשות? רק לבחור מקום, לקחת את הילדים, להביט עמם בעיניים פעורות במצעד הדמויות הססגוניות, למחוא כף אל מול הקרוניות הנעות על הכביש ולרקוד לצלילי המוזיקה הקופצניים. פורים שמח.