מכניס צבע בחיי: דברים בשבח האסתטיקה שבאיפור

אני לא קונה את זה. ובעיקר, אני לא אוהבת את זה. יש בשער הזה, ובכלל בכל גישת האיפור “נטול האיפור” של העונות האחרונות, התנצלות וסגפנות שלא נעימות לי. בעיקר כי מבחינתי, איפור הוא ממש לא בליל אקראי של מוצרים שנועדו להפוך אותי ליפה יותר, הוא משהו אחר לגמרי. האמת, שרק השבוע הבנתי את זה באופן סופי – אני לא מתעסקת הרבה באיפור כי הוא מייפה אותי, אני מתעסקת בו כי ההתעסקות בו מרגיעה אותי. כמו סיגריה. או ואליום.
 

יש נשים שעושות יוגה, אני עושה איפור. כבר קרה שדילגתי על צחצוח שיניים בבוקר (הכי דוחה) או על סידור המיטה, אבל איכשהו, אני אף פעם לא אדלג על שום שלב בטקס האיפור הסטואי שלי. בעיקר כי לא מדובר בבירוקרטיה קטנונית בשבילי, מדובר בריטואל קסום ומדיטטיבי שבלעדיו אני פשוט לא מצליחה, תרתי משמע, לפקוח את העיניים.

הידיים שלי זורמות על המוצרים כמו פסנתרנית מנוסה, ושכבה אחרי שכבה אני מצליחה להחזיר לתוך עצמי את רוח החיים ואת השלווה הנפשית שכל כך דרושות לי כדי להתחיל עוד יום קדחתני של “רק אלוהים יודע מה הולך להשתבש היום”.

כח משחרר
 

טקס האיפור היומי שלי כולל לא פחות מ־18 מוצרי איפור. לא כולל מוצרי טיפוח. ומדובר במוצרים שהעין הבלתי מזוינת לא תדע להבחין בהם כלל. נגיד, פריימר לעפעפיים, או קרם לחות ייחודי לצמצום הנקבוביות. מוצרים מהסוג שהחשיבות האמיתית שלהם היא בזה שהם מוסיפים לי עוד כמה שניות של התעסקות עצמית שמצליחה לרוקן ממני את הצורך לחשוב. ובשביל אדם טרחן והיפראקטיבי מסוגי, שרק המחשבה על לנקוט שיטות מרגיעות מהז’אנר הקונבנציונלי (קרי, מדיטציה) גורמת לו לגירוד עצבני, מדובר בברכה שכבר הפסקתי להקל בה ראש.

 קים במראה ה"טבעי". צילום: ווג ספרד
 

לאיפור יש כוח טרנספורמטיבי, במובן הרגשי והאסתטי גם יחד, מבחינתי. הוא כוח משחרר. כזה שמאפשר לי, אפילו אם רק לאותה שעה שבה אני מתארגנת בבוקר, לחדור לעולם נקי לחלוטין מגרעין איראני, קרנות פנסיה ודד־ליינים שאני לא עומדת בהם.

כן, אתם יכולים לקרוא לזה אסקפיזם, אבל בעוד אנשים אחרים מסממים את עצמם מהמציאות באמצעות הימורים או אלכוהול, אני אוהבת לברוח לעולמות של טקסטורות, גוונים והבטחות שווא מתוקות לעור חלק ונטול קמטים. זה הכוח האמיתי של האיפור – לא הכוח לעשות אותנו נכונות או יפות יותר, או מקובלות יותר לעין החברתית, אלא הכוח להכניס אותנו לעולם שכולו פנטזיה ומשחק. קלאופטרה ידעה בדיוק על מה אני מדברת. גם דייוויד בואי וזיגי סטארדאסט שלו ידעו.

בניגוד למה שמקובל לחשוב על נשים שמקפידות על איפור מדוגם, האיפור הוא לא השריון שלי בפני העולם החיצון, לפחות לא בראש ובראשונה. הוא הדרך שלי להתחבר לעצמי ולמקומות חושניים והרמוניים ששכחתי מהקיום שלהם לפני שנים. אז כל הגלוריפיקציה הזאת של נשים ללא איפור, ועוד כשזה מגיע מנשים כמו קרדשיאן – שהיו מעדיפות להיתפס בפומבי עם כתר של ויברטורים על הראש מאשר בלי קונסילר מתחת לקו העין – היא פשוט משעממת.