טקס גלובוס הזהב ה־75 במספר, שהתקיים לפני כיממה בארצות הברית, נצבע כולו שחור. רוב המשתתפות, ובהן גם אנג׳לינה ג׳ולי, מריל סטריפ וגל גדות, הגיעו לבושות בשחור במחאה על מכת ההטרדות המיניות והמעשים המגונים בהוליווד, ואליהן הצטרפו גם לא מעט גברים. "לדעתי, אין באקט הזה באמת מחאה", חורצת אילה רז, היסטוריונית וחוקרת אופנה. "זו מחאה שקטה, לא מרשימה, מחאה שאפשר לחיות איתה. אני חושבת שהמסר נגד אלימות כלפי נשים בכל הצורות שלה ראוי למחאה קצת יותר נמרצת ובולטת".
בלי קשר להאם מחאה זו הייתה בולטת דיה או לא, הרי שמחאה באמצעות לבוש, בעיקר על ידי מפורסמים, היא דבר ידוע זה עשרות שנים.
בשנת 2003 עלה, למשל, הזמר ג'ורג' מייקל על במת התוכנית "טופ אוף דה פופס" וביצע חידוש לשיר "דה גרייב" של דון מק'לין, שנכתב במקור נגד מלחמת וייטנאם. אך את מרב תשומת הלב משכו ארבע זמרות הליווי שלו, שכולן לבשו חולצות ועליהן ההדפס "לא למלחמה, בלייר – החוצה". באוקטובר 2007, במהלך שבוע האופנה בפריז, העלתה המעצבת ויויאן ווסטווד על המסלול דוגמניות עטופות פיסות בד שעליהן סיסמאות פוליטיות. המעצבת מחתה נגד החלטתו של ראש ממשלת בריטניה דאז, טוני בלייר, להאריך את זמן המעצר המנהלי של חשודים במעשי טרור.
בשנת 2010 לבשה ליידי גאגא בטקס פרסי המוזיקה של ערוץ MTV, שנערך בלוס אנג'לס, שמלה ארוכה, אדומה כדם, עשויה מטלאים של בשר בקר נא ומעוטרת ברצועות שומן לבנות. גאגא הסבירה שהשמלה היא סמל לכך שהיא לא חתיכת בשר, ושאם לא נעמוד על זכויותינו, דבר לא יישאר מאיתנו חוץ מהבשר על העצמות. כמו כן, התיאוריה הנפוצה הייתה שהמלתחה של גאגא בעצם מביעה את מחאתה נגד מדיניות Don't Ask, Don't Tell של הצבא האמריקאי ביחס להומואים ולסביות בשורותיו.
בשנת 2016 צעדה השחקנית ג'וליה רוברטס יחפה על השטיח האדום בקאן כהצהרה נגד קוד הלבוש של הנהלת הפסטיבל, האוסר על נשים להגיע בנעליים שטוחות. עוד באותה השנה, בזמן הופעת המחצית בסופרבול, לבשו הזמרת ביונסה והרקדניות שלה תלבושות שהיו מחווה לארגון הפנתרים השחורים וכללו כומתות שחורות. זאת במחאה על אלימות והרג של אזרחים שחורים על ידי שוטרים.
בגלל האפקטיביות
"כל מחאה מכוונת לפעילות במרחב ציבורי, והמרחב מאפשר לכל מי שנמצא בו לפעול גם באמצעות הלבוש שלו. לבוש והופעה זו גם דרך להביע מחאה", מסביר ד"ר ישראל ויסמל־מנור, מומחה להתנהגות פוליטית בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. "לעתים ההקשר מאוד ברור מהלבוש, כמו למשל הסופרג'יסטיות, אותן נשים שבתחילת המאה ה־20 נלחמו על שווין זכויות לנשים ועל הזכות להצביע. חלק מהמחאה שלהן הייתה לבוא בבגדי גברים כדי להבליט את מה שהן חותרות למסור, כלומר שהן בנות אדם, שיש להן זכות בסיסית להצביע ושאולי על ידי לבושן הגברים יבינו את הכוונה והמסר".
אילו מקרים נוספים זכורים לך?
"לעתים הלבוש לא קשור ישירות למחאה, אלא מהווה רק דרך להעביר מסר. למשל במשך שנים, משנות ה־70 ועד מותו, ג'וני קאש, הזמר האמריקאי הפופולרי, היה הולך רק בשחור. זאת כדי להעביר מסר שכל עוד יש אי־צדק, כל עוד יש עניים ומדוכאים בעולם, אסירים שלא מגיע להם להיות בכלא - נושא שהיה קרוב ללבו - הוא ימשיך ללבוש שחורים. גם במחאת תנועת הפנתרים השחורים בשנות ה־60 באמריקה, הם בכוונה לבשו שחור מתוך כך ש־ Black Is Beautiful. הם רצו למחות נגד אפליית השחורים ואי־שוויון. השיא היה ב־1968 באולימפיאדת מקסיקו, כאשר טומי סמית וג'ון קרלוס, שני ספורטאים אמריקאים שניצחו במרוץ 200 מטרים, הופיעו לטקס הענקת המדליות עטויים בכפפות ובצעיפים שחורים ויחפים, והרימו יד כלפי השמיים בזמן השמעת ההמנון האמריקאי, כחלק מהמאבק לדיכוי שחורים וחוסר השוויון הגזעי באמריקה".
האם לדעתך מחאות באמצעות לבוש הן אפקטיביות?
"ביגוד הוא בהחלט חלק לגיטימי לעורר מודעות, ומבחינה תקשורתית יש קמפיינים שעובדים מצוין. למשל, הקמפיין של הפנתרים השחורים בארצות הברית, שכלל לא רק ביגוד, אלא גם תסרוקות, עורר מודעות למצב השחורים באמריקה ואי־השוויון. אני גם חושב שבעידן התקשורת האלקטרונית מחאה שמתבססת על אמצעים ויזואליים היא מאוד אפקטיבית".
קצת יותר צניעות
גם במחוזותינו ישנן לא מעט דוגמאות למחאה באמצעות לבוש. ביולי 2015, למשל, יזם "פורום נשים למען המקדש" מחאה בלבן בכניסה להר הבית, מפני שיום לפני כן סירבה המשטרה לאפשר את עלייתה של כלה יהודייה להר הבית בשמלת כלה. במסגרת המחאה, הגיעו נשים רבות בבגדי לבן למבואת הכניסה להר וביקשו לעלות כך להר הבית.
בדצמבר 2016, בעקבות חידוד הנהלים הנוגעים לקוד הלבוש בכנסת, התייצבו יועצות פרלמנטריות במשכן בחצאיות ובשמלות. סדרנית בחנה את אורך
החצאיות והשמלות, ויותר מ־15 עוזרות לא הורשו להיכנס לאחר שלבושן הוגדר בלתי הולם.
וכמובן, הדוגמה הבולטת מכולן אירעה במאי 2017, כששרת התרבות והספורט מירי רגב הפתיעה את באי פסטיבל קאן היוקרתי כשהגיעה לבושה בשמלה בעיצובו של המעצב אביעד אריק הרמן. בשמלה, שכל־כולה מחווה לירושלים, בלטו כיפת הזהב והכותל המערבי.
"הלבוש מעצב את הדמות שלנו עוד הרבה לפני שאנחנו פותחים את הפה, וגם שופטים אותנו תחילה בהתאם למה שאנחנו לובשים", אומרת הסטייליסטית ליאת אשורי. "לבוש זה לא רק חשוף או צנוע, אלא מתבטא גם בצבעוניות שמתארת עוצמה או שקט ואיזון. אם אנחנו רוצים למחות או לעודד משהו באמצעות לבוש, אנחנו צריכים לדאוג לכך שזה יהיה משהו בולט".
גם לדעתה של אשורי, המחאה האפנתית בטקס גלובוס הזהב האחרון לא הייתה עוצמתית דיו. "העובדה שכולן הגיעו בשחור היא פחות ברורה", היא אומרת."אם לא היו מפרשנים לאנשים את הלבוש הזה, הם היו חושבים שמדובר בקוד לבוש לאירוע מכובד, שרוצה ליצור אחידות להגעה לטקס. הרי שמלות שחורות הן מאוד פופולריות בטקסים כאלה.
"לדעתי, מחאה צריכה להגיע בטקסט",מוסיפה אשורי. "אם למשל השחקניות היו מגיעות עם חולצות ועליהן כתוב משהו, או עם אותן השמלות השחורות ועליהן סרט אלגנטי עם כיתוב מסוים, זה היה יותר אפקטיבי. פה, כאמור, קיבלנו מעין קוד לבוש. אני חושבת שאם כבר רוצים לעשות מחאה כלשהי בלבוש, המחאה צריכה להיות מובנת לכל. הקשר בין הצבע השחור לתוכן הביקורתי לא היה מספיק ברור. ואם כבר שחור, הייתי דווקא בוחרת להגדיר זאת בצניעות, ואילו בטקס ראו לא מעט שמלות חשופות".
