האיטלקית "אונו": פשוט מסעדה בינונית בלי קסם באוויר

המשפחה לאכול. וכשאוכלים, כזכור, לא חייבים לדבר - מה שפותר את שתי הבעיות במכה אחת.

יאדה יאדה יאדה, קבענו במסעדה האיטלקית "אונו". למה? אל"ף, כי היא נראית יוקרתית למדי. בי"ת, כי היא לא יקרה מדי. גימ"ל, כי היא קרובה אלינו לבית. דל"ת, כל התשובות נכונות.
 

בסופה של הארוחה הכרזנו על שתי הסכמות: הפסקת אש למשך חצי שנה וקביעת מפגש נוסף כעבור זמן זה. בשולי ההסכם נקבע כי את המפגש הבא נערוך במסעדה אחרת. למה? "היא לא תרמה לאווירה", נטען. במילים אחרות: היא פשוט מסעדה בינונית.
 

חודשיים אחר כך חזרנו, הפעם בהרכב מצומצם יותר, על מנת לבדוק האם משהו בה השתנה. החדשות הטובות: היה נחמד יותר באווירה מצומצמת, וכמות המריבות פחתה באופן יחסי. החדשות הרעות: הבינוניות מנצחת. אומנם האווירה סמייוקרתית־אבל־לא־מתנשאת, השירות ידידותי והריהוט נעים ונוח, אולם הטעמים, הטעמים... חסר בהם איזה טאץ' שיחבר בינם ובין כל מה שמתרחש סביב.
 

וזה פשוט לא קורה. וכשזה לא קורה, אין קסם באוויר. וכשאין קסם באוויר, הבינוניות מנצחת. קפלטי פורצ'יני (42 שקלים) כמשל: על גבי צלחת ארוכה הגיעו חמישה מיני רביולי בפרזנטציה מהניינטיז, אבל זו הבעיה הקטנה יותר. הם פשוט הגיעו פושרים, וכל החן שלהם אבד כבר ביציאה מהמטבח. גם מנות הקרודו (54 – 56 שקלים) הרגישו לנו כמו התפשרות – דג נא (איכותי, אומנם) אבל משעממות ומקושטות במעט פלפל ירוק חריף ותו לא. ככה לא בונים מנה.
 

הצלת היום נרשמה בזכות דג המוסר (118 שקלים), שהגיע טרי, עשוי במדויק ופשוט טעים. אלה הם החודשים הטובים ביותר לדיג בים התיכון (זכרו, כל החודשים שבהם יש את האות ר' הם חודשים מבורכים לדיג: מספטמבר עד אפריל), והדג הזה שנח לנו על הצלחת מוכיח זאת. יחד עם פירה כמהין וראגו ירקות בוויניגרט איטלקי הוא מצליח ליצור מנה שמיימית, נא למחוא כפיים. לעומתה, מנת חונקי הכמרים ( 66 שקלים) הייתה אכזבת הערב: נדמה היה שמדובר במנת פסטה לילדים על בסיס שמנת נטולת כל תיבול וגבינות עשירות. נעצבנו בשביל המסעדה שזו מנה שמאושרת להוצאה מהמטבח. 

בשורה התחתונה, נותרו עוד ארבעה חודשים עד למפגש המשפחתי הבא. בשלב זה, הסיכוי שנחזור לחגוג (או לריב) ב"אונו" אינם נראים גבוהים.

03–6932005