ר', תושב שדרות, סבל מנדודי שינה וחרדות, לא הצליח לתפקד בעבודה ובבית, חייו התפרקו. ד', לשעבר קצין בשריון, דווקא חשב שהכול אצלו בסדר, עד שבנו התגייס ולפתע הציפו אותו כל אימי מלחמת יום הכיפורים. ח', ששירת בלבנון, עדיין מזנק מכל בום על־קולי וקולות נפץ של זיקוקים. 
אלה רק אחדים מעשרות המקרים שהועלו בכנס יוצא דופן שנערך בחודש שעבר באודיטוריום בית החולים שיבא בתל השומר תחת הכותרת ״יצירת חוסן וצמיחה מתוך התמודדות עם טראומות ומשברים״; שלושה ימים של עיסוק אינטנסיבי של מטפלים מהארץ ומחו״ל, ושיטות טיפול והתמודדות עם טראומה ופוסט טראומה.
מדינה שחיה כל השנים בין מלחמה לפיגוע, שלא לדבר על זיכרון השואה, משמשת כר נרחב למחקר וטיפול בטראומה ופוסט טראומה, וישראל אכן נחשבת למדינה מתקדמת ביותר בתחום. ״נושא הטראומה והפוסט טראומה מתהלך איתנו ובתוכנו כל הזמן, בכל מקום״, אומרת הפסיכולוגית אורלי בך, ממארגנות הכנס (בשיתוף עם הוצאת הספרים ״אמציה״ ואתר Family Care), ״כולנו חיילים, כולנו בנים ובנות והורים של חיילים, כולנו רצנו למקלטים או לחדרים אטומים״.

עשית בצבא?', 'איפה היית במלחמה?', 'מה קרה לך לקרובייך?' לכאורה זה אמור להיות טבעי שבארץ כמו שלנו נשאל כל אדם שמגיע לטיפול את השאלות האלה כבר בפגישה הראשונה, אבל כולנו כנראה נמצאים ברמה מסוימת של הדחקה, גם המטפלים, וזה אחד הנושאים שרצינו לעורר אליו מודעות באמצעות הכנס״.
בך מדווחת על כמות גדולה של ישראלים המתהלכים עם טראומה לא מאובחנת: ״יש בינינו הרבה אנשים עם מה שאנחנו מכנים 'הפציעות השקופות', אלה שחיים שנים רבות בתחושה כאילו הכל בסדר, כאילו חזרו לחיי שגרה ואז, פתאום, בעקבות איזה אירוע, לפעמים קטן יחסית ולא דרמטי, הם מוצפים בחרדות ובסימפטומים שלא ברור מאיפה צצו.

אנשים מגיעים לטיפול בגלל בעיות בתפקוד בעבודה, או במשפחה, ולא מודעים לקשר אפשרי בין הקשיים שלהם לרישומי המלחמות. גם אנחנו, המטפלים, לא תמיד זוכרים לשאול אותם 'מה קרה לך ולקרוביך? לכאורה זה אמור להיות טבעי שבארץ כמו שלנו נשאל כל אדם שמגיע לטיפול את השאלות האלה כבר בפגישה הראשונה, אבל כולנו כנראה נמצאים ברמה מסוימת של הדחקה, גם המטפלים, וזה אחד הנושאים שרצינו לעורר אליו מודעות באמצעות הכנס".
הגוף לא שוכח
תסמונת פוסט טראומטית (Ptsd) מתאפיינת בסימפטומים רבים ומגוונים, ביחד ולחוד: ממחשבות טורדניות, פלשבקים, סיוטים והתקפי חרדה, דרך דיכאונות, התקפי זעם, שיבושים בזיכרון ובתהליכי חשיבה, ועד תחושות של ניתוק מהעולם, קשיים בתפקוד בבית ובעבודה, הימנעות והסתגרות. 
התשובה לשאלה מדוע חלק מהאנשים שעברו טראומה יפתחו תסמונת פוסט טראומטית ואחרים לא, עדיין לא חד משמעית. "חלק מההסברים קשורים בטראומה עצמה״, מסבירה בך, ״עד כמה האדם היה לכוד במצב של חוסר אונים, למשל. ויש הסברים שקשורים בהיסטוריה של כל אדם, החל מההתפתחות המוקדמת ועד לאירועים אחרים שקרו לו בחיים".
כך או כך, עם הזמן והמחקר התברר שגם הגוף זוכר את הטראומה, אפילו יותר מהמוח, ורוב שיטות הטיפול החדשניות בתחום משלבות לצד הטיפול בנפש, את הטיפול בביטויי הטראומה כתחושה גופנית. ״במצבים של סטרס, מופרשים הורמונים כמו אנדרנלין וקורטיזול, שאמורים להכין את הגוף למצב של 'היאבק או ברח'״, מסבירה ג׳ינה רוס, פסיכותרפיסטית אמריקאית, מהמובילות בעולם בטיפול בסימפטומים של טראומה, ״במקרים רבים, כשאין אפשרות להיאבק או לברוח, כמו בפיגוע למשל, נוצר מצב של 'פריז', קיפאון של המערכת העצבית. 

חיילים בצוק איתן. צילום: פלאש 90
כל האנרגיה הזו, היתה מוכנה למאבק, נשארת תקועה גוף, ומתבטאת בסימפטומים גופניים תחושות: שינויים בקצב הלב, גלי חום, עידות, פרפרים בבטן ועוד". רוס, המתגוררת בארצות הברית ך מגיעה מדי שלושה חודשים לסדנאות וטיפולים בישראל, פיתה שיטה בשם se (ראשי תיבות של somatic experienc), מעין "עזרה אשונה״ לנפגעי ונפגעות טראומה, עוקבת יחד עם המטופל אחרי תחושות פניות שפוקדות אותו, אחת בכל פעם.

בעצם ההתרכזות בתחושות, המערכת עצבית פורקת את האנרגיות שנתקבלו בה, ומתאזנת בהדרגה״, מספרת רוס, המדהים בפשטותו, אבל את רואה איך אחרי כמה מפגשים אנשים חוזרים לעצמם, ומדווחים על שיפור עצום במצבם, גם הפיזי וגם הנפשי״. 400 מטפלים, מטולה ועד שדרות, כבר הוכשרו בשי־ ה שלה. ״המטרה שלי היא שכל אדם ישראל שחשוף למצבים של סטרס, כלי שצריך לרדת למקלט או לגור בעיר פר, יכיר את השיטה ויידע לטפל בעמו״, היא מסכמת.
גם פרופ' מולי להד, פסיכולוג מומה במצבי טראומה ופוסט טראומה, נשיא רכז ״משאבים״ בקריית שמונה, פיתח חד עם מיקי דורון) שיטה יצירתית טיפול במצבי טראומה. השיטה, cbt, בוססת על משחק בקלפים עם דימויים ונים, ומשלבת דמיון ומשחק. ״אחד הדרכים שזיהינו הוא שנפגעי טראומה נמנים באופן קיצוני ממשחק, שמהווה מבינתם פוטנציאל לאובדן שליטה במצב״, הוא אומר.

״כיוון שהחוש הראייתי שלנו וא החוש שפועל במהירות הגבוהה יותר, אנחנו משתמשים בקלפים טיפו־ יים עם דימויים, בעזרתם משחזרים המ־ ופלים את הסיפור שלהם, ותוך כדי זה נחנו בודקים כל הזמן מה קורה למטופל גוף ובתחושות״.
הקלפים מכילים דימויים של מלחמה? כמו אש והפגזות?
״אין צורך בזה, לאנשים יש יכולת השלכה. למשל, כשמישהו רצה לספר על פקד שנהרג לידו, הוא בחר בציור של אדם יושב ובוכה על כלבו שמת. החלק חשוב הוא שדרך הקלפים יש למטופל אפשרות להתבונן בסיפור מהצד, כמשקיף, וגם לבנות את הסיפור מחדש״.
השיטה של להד כבר מיושמת במרכזי החוסן בדרום ובצפון, וגם בחו"ל, וממעקב ומחקרים שעשינו מתברר והיא נמצאה יעילה גם תוך כדי הפגזות. חד הדברים שאנחנו בודקים הוא החוסן הנפשי של המטופלים, בעזרת שאלון המכונה 'חוסן האגו', ונוכחנו שהשיטה עלה את החוסן הנפשי, גם תקופה ארוכה לאחר האירוע״.
"מה אגיד בבית?"
נושא נוסף שהתחדד בשנים האחרונות ונדון בכנס בתל השומר, הוא המעבר חד של חיילים מהמלחמה לחיי השגרה אזרחות. ״אנשים חוזרים מהתופת, ובכלל שהמדינה שלנו קטנה תוך שעה הם בית, במציאות אחרת לגמרי. כל אחד וזר ב׳בום' מהיחד המאוד מגובש של מלחמה, לחיי השגרה הפרטיים שלו, המעבר הזה יוצר אצל אנשים קושי דול שצריך להידרש אליו״, הומחשה ם הסוגיה.
הפסיכולוג יותם דגן, בעבר מפקד וייטת 13 ופסיכולוג של השייטת וכיום נהל השירותים הקהילתיים בנט״ל העמותה לנפגעי טראומה על רקע אומי), סיפר בכנס על המעבר האישי לו מהמלחמה לביתו שבגליל: ״כל דרך חשבתי 'מה אגיד בבית על מה ועבר עליי?' כשהגעתי לשביל המוביל ביתה ראיתי את האופניים של אחד ילדים, התיישבתי עליהם עם הצ'ימידן כבד והתחלתי לרכוב עליהם. איכשהו, זה הקל עליי את המעבר משם לכאן, התחברתי שוב לילד שבי״. 
לשם כך פותחה במרכז לפסיכו-טראומה בבית החולים ״הרצוג״ בירושולים התוכנית ״מסע שחרור״, תוכנית ראשונה מסוגה בעולם (בניהולם של פרופסור דני ברום והפסיכולוג אלון לטמן), המטפלת ביחידות שלמות של יילים אחרי שירות קרבי, תחילה בסדנה בת שבוע של ספורט אתגרי, ולאחר מכן בסדנה של שבוע בחו״ל.
״הדגש הוא על טיפול ביחידות אורגניות שלמות, גם כי הביחד חשוב מאוד כאן, וגם די לא להטיל סטיגמה על חייל זה או חר״, סיפרו מנהלי התוכנית, שהציגו ם ממצאי מחקר מעקב אחרי 25 קבוצות של חיילים משוחררים. על פי ההערכות, 10% מהאוכלוסייה סובלים מתסמונת פוסט טראומטית, אבל רק אחוז אחד מתוכם מגיע לטיול, וזה לא מפני שחסרים מטפלים בתחום״, מסביר פרופ' להד, ״הקושי העיקרי וא אי הרצון להיזכר. טיפול בטראומה חייב היזכרות, ואנשים מעדיפים להדחיק ולהתחמק מזה; למרות שהממצאים ראים שהסיכוי להחלים מטראומה ופוסט טראומה הוא גבוה מאוד, בלי קשר זמן שחלף מאז האירוע״. קושי נוסף, מספר להד, הוא יחסן של ופות החולים לנושא, ״שם מתייחסים עיקר לסימפטומים: אתה לא ישן טוב? ח כדור שינה. אתה בחרדה? קח טיול תרופתי. רק כשאדם מפסיק לגמרי לתפקד, מפנים אותו לטיפול כולל טראומה״.
למרות זאת, טוענים כל המטפלים נושא, החברה הישראלית היא חברה סינה במפתיע, ״חברה שעוברת הרבה ראומות, אבל לא חברה בפוסט טראומה״, הגדרת להד, ״אנחנו חברה שמתאוששת מהירות רבה יחסית. אפשר לראות את ה אפילו בנתונים כלכליים: במלחמת בנון השנייה, למשל, היתה ירידה של חות מאחוז אחד מהתל״ג הלאומי, ואנחנו מדברים על מדינה שעברה 33 ימים ל נדודים והפגזות״.

ממה זה נובע לדעתך?
״ראשית, עם כל הציניות, יש כאן כידות חברתית מאוד גבוהה. אין עוד קום בעולם שבו אנשים מוזמנים ומארחים בזמן מלחמה בבתים של אנשים שהם לא מכירים. בארצות הברית, זמן קטסטרופה, אנשים הולכים למרכזי פינוי. שנית, וזו רק השערה, יש את מוטיב ה'אין ברירה', שיוצר סוג של מידות מתמשכת. יתכן גם שמי שעברו ראומות גדולות ויצאו מזה הם חסונים תר. המחקרים מראים, למשל, שניצולי שואה ישראלים יותר אופטימיים ובריאים מאחיהם בחו״ל. 
למה? לא ברור, אחרי החיים פה יותר קשים״. אבל יש לזה גם מחיר כחברה, לא? ״ודאי, יש אצלנו גילויים של חוסר גישות, כי מי שסבל לעתים נאטם לסבלם של אחרים. יש מוטיב של עצבנות, ול פתיל קצר, חוסר סבלנות ולעתים ם דיכאון. אבל צריך לראות את התכונה כולה, והיא דווקא מעודדת: אנחנו דעים כיום שדווקא מתוך הכאב והטראומה יכולה להתרחש צמיחה״.