היופי מסביב: הגענו למסעדת "קמאו", על האוכל לא כדאי להרחיב

אז לבשנו את מיטב מחלצותינו הקיציות, והגענו. לרוע מזלנו, לא נתנו לנו להיכנס. האם אנחנו לא יפים מדי? ייתכן. בכל אופן הסיבה הרשמית שהוסברה לנו היא שאחד מאיתנו הגיע בכפכפים, האחר בגופייה. "זה לא מכובד", נטען. רק אחרי שהסברנו שמדובר בכפכפים ובגופייה תוצרת דולצ'ה וגבאנה, ניאותו להכניס אותנו למסעדה.
 

מסעדה, אמרנו? זה נראה יותר כמו בורדל של סוף המאה ה־19 – במובן החיובי של הביטוי. הבורדלים בעידן המולאן רוז' היו מכובדים, מרוהטים, מוקפדים לעילא ומדוקדקים עד לפרט הקטן. ב"קמאו" תמונות רנסנס תלויות (אבל על גבי התקרה), והאווירה דרמתית, כבדה משהו.
 

ארבעה ברים יש במסעדה, שניים מהם בחוץ. התחושה היא סטייל "קלרה", מועדון לילה שמקפיד על צוות אבטחה כבד עם אוזניות נסתרות (מצאנו שניים, אולי יש גם סמויים), כאלה שלא כדאי להתעסק איתם או לא להישמע להוראותיהם ולהגיע בגופייה, בניגוד לתקנון. האווירה יוקרתית, והאוכלוסייה בהתאם – שלל בחורות יפהפיות בשיער מגוהץ, בשיזוף מלאכותי ובשמלות שיותר חושפות מאשר מסתירות, והגברים נראים כמו קבלני בניין עשירים. גם הם מוקפדים, אבל פחות יפים מקודמיהם במשבצת – הכדורגלנים. מישהו אמר שקוראים להם פה נובורישים. אנחנו חולמים להיות נובורישים.
 

ויש גם אוכל ויש גם שף – גם הוא מוקפד שיער וג'ל – שאותו ראינו מתחכך יותר עם קהל האוכלוסייה (ליתר דיוק, עם היפהפיות שבו) מאשר בתוך מטבח. אין זה חדש ששף נהנה מה"שופוני" יותר מאשר לבשל – לא מעט שפים מפורסמים עושים מזה קריירה. החיכוך עם הקהל הוא זה שבונה אותם, ואילו במטבח – כבר יסתדרו. לבריאות.

צילום: סטודיו דן לב

זה לא היה מציק לנו לו האוכל היה ברמה אקסקלוסיבית. לצערנו, הוא לא מתכתב עם הדרת המקום. התפריט דל למדי, המנות בו כתובות באופן לא מגרה, ואין קונספט אחיד – פיצה, המבורגר, סלט פפאיה. לא שזה רע – מה שחשוב זו התוצאה הסופית. ובה, לצערנו, אין בשורה קולינרית כלשהי: מנות משעממות למדי, שלא לומר אנמיות וחסרות מעוף, שלא התרוממו מעבר ל"בסדר". הארטישוק הצלוי (54 שקלים) הגיע יבש. הבורטה הטרייה (67 שקלים) היא גרסה נוספת של סלט העגבניות של רושפלד – מגוון סוגי עגבניות טריות חתוכות גס, עם שקית גבינה מתפוצצת במרכז. מנה טעימה, אבל אוי למסעדה המתבססת על מנה פשוטה כזו. אפילו מנה של קרפצ'יו פילה בקר (64 שקלים) סטנדרטית, למרות "קוביות אננס וקוויאר בלסמי" שלא הצליחו להרים אותה לשום מקום.
 

בעיקריות המצב היה גרוע יותר וטוב יותר. גרוע יותר: ריזוטו הדלעת (76 שקלים) היה קשה מדי ולא הורגשה בו כלל דלעת. החדשות הטובות יותר הגיעו במנת החריימה (92 שקלים). ובכן, קשה לקרוא למנה זו חריימה, דג מרוקאי השוחה ברוטב שמן עם פלפלים אדומים וירוקים וגרגירי חומוס. אך דג המוסר שהגיע לצלחת היה דג של מלכים – מוכן במדויק, עסיסי, טעים עד מאוד.
 

שורה תחתונה: בפעם הבאה עדיף שנגיע רק לשתות וליהנות ממגוון בקבוקי הוויסקי המוצעים במקום. או שניהפך לקבלנים.