זה היה צפוי, ולמרות זאת הלב דואב. שלושה חודשים לאחר שנסגר קפה “תמר” המיתולוגי, ששכן בפינת הרחובות שינקין ואחד העם בלב תל אביב, נפטרה אתמול שרה שטרן, בעלת המקום ואגדה מהלכת בפני עצמה.
על מוות בגיל 90 אפשר לומר בשיבה טובה, אף ששרה צבעה את שערה בסגול, לעתים אפילו בסגול כהה (DEEP PURPLE).
אני ויתר הלקוחות הקבועים, שבית הקפה היה להם בית במשך עשרות שנים, חששנו שזה מה שיקרה. חרדנו שעם סגירת המקום – החלטה שקיבלו בני משפחתה – שרה תאבד את טעם החיים, את הרצון לחיות. שרה הייתה קפה "תמר”, ו”תמר” היה שרה.
בינה לבין לקוחותיה, בעיקר הקבועים, שררו יחסי אהבה־שנאה. את מי שאהבה, היא אהבה לאין קץ. את מי ששנאה, שנאה בלי גבול ואף גירשה מהמקום.
היא שלטה בקפה ביד רמה ובזרוע נטויה. גם בלי שוט היא הצליפה בחדות לשונה בלקוחותיה. היא ידעה לקלל, להעליב, לצעוק, לגעור וגם להתפייס, בעזרת מחווה קטנה של הצעה לקבל בחינם רוגעלך או פיסת עוגת פרג מתוקה.
והאוכל לא היה משהו. זו לא הייתה הסיבה שבגללה הגיעו דורות של אמנים, סופרים, משוררים, עיתונאים, שופטים, עוברי אורח וקולנוענים בהווה וכאלה שחלמו “לעשות סרט קצר”, כמאמר השורה מהשיר שכתב י’ לפיד על “תמר”. לא באנו כדי לשבת על כיסאות צולעים ליד שולחנות פורמייקה שבורים משנות ה־60.
לא באנו בגלל הקפה או החביתה או סלט הירקות עם טונה או גבינה בולגרית. לא בגלל כוסית קוניאק מדיצינל שהיה לה טעם של תרופה, שהוחלף אחר כך בערק, כשזה היה עדיין משקה שווה לכל נפש, מזרחית במיוחד, ולא מותג טרנדי של ברים פלצניים בתל אביב. אפילו לא באנו בגלל טוסט של בייגלה עם גבינה צהובה או בולגרית, שהאגדה האורבנית של “תמר” טענה לזכויות יוצרים כהמצאתה של שרה.
הם ואנחנו באנו בגלל שרה והאווירה ששררה בין כותלי המקום ועל המדרכה שלצדו. זו הייתה אווירה של בטלנות לשמה, וכחנות לשם וכחנות, הרבה דעתנות, טונות של אגו ופגישות של אוהבים קבועים או מזדמנים.
כל זה התאפשר בגלל שרה ובשל הרוח שהשרתה על המקום. רוח של סובלנות בלתי סובלנית. הייתה ב”תמר” תחושה של חיה ותן לחיות, כמובן עד גבול מסוים. הגבול של שרה.
היא נולדה בנהלל, שירתה בחיל הנשים של הצבא הבריטי, ונהגה במשאית במדבריות מצרים בואכה לוב. לאחר שחרורה ונישואיה, עזבה את מושב העובדים הראשון, עברה לתל אביב ורכשה את “תמר”, שנפתח ב־1941. תוך זמן קצר הפך בית הקפה, ששכן ליד מערכת עיתון “דבר”, למגנט שמשך אליו יוצרים בוהמיינים, אינטלקטואלים אמיתיים או פסאודו־אינטלקטואלים. קפה “תמר” ושרה שטרן הפכו לאייקוני תרבות תל אביבית. על פועלה הזה הוענק לה תואר יקירת תל אביב, אך בעומק נשמתה היא נותרה איכרה משדות העמק.