"אז מה, זה נסגר?” קרא לעברה העיתונאי יוסי מלמן. השתררה שתיקה מעיקה. העיניים הופנו אל הגברת הזקנה, מלאת החיוניות, שעמדה במקומה הנצחי ליד הקופה הרושמת הישנה. היא לא קיבלה את הגזרה. סירבה להאמין שבית הקפה שלה, העוגן של חייה, שבו העבירה את 56 שנותיה האחרונות, 13 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע, עומד לפני סגירה. היא הניפה את ידה בביטול ועיוותה את פיה. “לא סוגרים ולא בטיח, תפסיק לדבר שטויות, אידיוט!” צווחה לעברו בקולה הצרוד. “היא בהכחשה”, מלמל שכנו לשולחן.
היו אלה שתי בנותיה ושני נכדיה שקיבלו עבורה את ההחלטה. לו הדבר היה תלוי רק בה, היא הייתה ממשיכה למכור קפה דלוח ובורקסים בני יום־יומיים עד יומה האחרון. ממשיכה לחלק בחינם רוגעלך לנכדי ולניני לקוחותיה הוותיקים, שכבר לא פוקדים בקביעות את המקום, ושאת פניהם כבר שכחה מזמן.
החלטת בני המשפחה עוררה אין ספור ויכוחים סביב שולחנות הפורמייקה הישנים. רובם הגדול של יושבי המקום טענו שהסגירה תהרוג אותה, תחיש את מותה. “היא בולדוזר, גם בלי הקפה היא תקבור את כולנו”, הייתי בדעת מיעוט.
לצערי, ולצער כל הקבועים, הרוב צדק. רק לפני כחודשיים וחצי, ביום הסגירה הרועש והתקשורתי, היא עמדה למעלה מעשר שעות מול הקופה הרושמת, שלחה פקודות לעבר נתיניה הנאמנים, קיללה ברוב חן את הצעקנים ואת הצלמים הרבים שלא הפסיקו לתקתק לעברה במצלמותיהם. “זה בית משוגעים, ממש בית משוגעים”, לא הפסיקה לרטון בחיוך נבוך.
ברגע סגירת דלת בית הקפה בפעם האחרונה בהחלט היא עוד עמדה מולי ומול אין ספור המצלמות ודפקה קטע סטנד־אפ מאולתר, מתובל בקללות ביידיש. “אוהבים אותך, שרה”, קראנו לעברה כשהחלה להתרחק לעבר דירתה הסמוכה, מלווה בבני משפחתה וישובה על כיסא גלגלים. “תישקו לי בתחת!” צחקקה ונופפה בידה לעברנו הילדה הנצחית בת ה־90.
רבע משנות חיי עברו לצדה בקפה תמר. היו עליות וירידות ביחסינו, בעיקר ביחסי עם בני משפחתה. לא פעם עבר בינינו חתול שחור, אבל כמו אצל כל המשפחות הטובות, זה הסתיים בסולחה וברוגעלך.
אהבתי את שרה שטרן. אהבתי אותה כאילו הייתה סבתי. בשנים האחרונות יש לי יותר שעות שרה משעות עם בני משפחתי. קשה לי לתפוס את ההידרדרות המהירה כל כך בבריאותה מאז נעלו לה את בית הקפה, את ביתה הראשון, שהיה עבורי ביתי השני.
אללה ירחמכ, יא שרה, אללה ירחמכ, אשת נהלל האיתנה, דמות מעוררת השראה, מציתה דמיון. להתראות קיסרית, ד”ש לעמוס לביא, אהוב לבך ולבנו, ולעוד אין ספור חברים שהיו בקפה ואינם יותר.
אוהבים!