חצי הכוס המלאה: ביקבי יהודה ושומרון לא מודאגים מהחרם האירופי

את יקב גבעות ביישוב גבעת הראל הקים ד”ר אלישיב (שיבי) דרורי לפני עשר שנים, ביחד עם חותנו אמנון וייס, בעלה של דניאלה וייס. לכל אחד מהם 50% בשותפות. “הוא מביא את הכסף, אני מבזבז”, מסביר דרורי את אופי החלוקה.

הוא לוקח אותנו כמה עשרות מטרים מהיקב לגת אבן עתיקה, שנמצאת ממש בפאתי היישוב. “זאת גת משפחתית שלוקחת אותנו 3,000־3,500 שנה לאחור”, הוא מספר. “היו מביאים לפה את הענבים, דורכים עליהם. כאן מבינים עד כמה היין היה מרכזי, הקוקה קולה של פעם. אי אפשר היה לשתות רק מים בקיץ. זאת הייתה סכנת נפשות. תחשוב כמה זמן עבר מאז שנאגרו. אז היו עושים יין ברמת אלכוהול יחסית גבוהה ומוהלים אותו במים. היין היה סוג של תרכיז, ולא רק מבוגרים, כולם שתו, זה היה חלק מהתפריט. האזור שפע גפנים. הטמטום הוא שלקח כל כך הרבה זמן. רק לפני 15 שנה עלו על עניין היקבים באזור מחדש”.
 

משפחת דרורי, הכרם והנוף. צילום: אריאל בשור

“תגיד לו שייתן לך מהשרדונה קברנה הלבן, זה הלהיט”, מוסיף וייס. “אני לא מספיק לייצר והוא כבר נגמר”. דרורי מביא כוס יין משובח. “התחלנו בשתילת כרמים ב־2001”, הוא מספר. “השאלה אם תמיד אהבתי יין היא קשה. אבי עשה יין הרבה שנים ברמה של מתוקים, אז תמיד היינו סביב העניין, אבל במהלך הלימודים, בפקולטה לחקלאות, התחלתי להכיר יין ברמה גבוהה יותר והחלטתי להיכנס לתחום. היום אני חוקר באוניברסיטת אריאל. יש לי מעבדה שמתעסקת ביין ובגפן”.

“ניסינו לגדל באזור כמה דברים וגילינו שמאוד קשה לעשות את זה. הקרקע ענייה, רדודה, אין פה הרבה מקום לביטוי, אבל הגפן פורחת ומשגשגת ברמות לא נורמליות. בגפן יש איזה אלמנט מזוכיסטי.היא מוציאה את הדברים הטובים כשהיא סובלת, ופה היא סובלת. זה אחד מגידולי המטע שיכולים לגדול כמעט בלי מים. תמר או בננה צריכות בערך 2,000 קוב לדונם בשנה, וגפן צריכה 50־70 קוב. זה צמח כל כך חזק וחכם, שיודע למצוא את המים בקרקע”.

דרורי לוקח אותנו למצפור על שמו של אברהם גביש, גיסו שנרצח בפיגוע באלון מורה בשנת 2002. זהו מקום מרהיב ביופיו מעל נחל שילה. “עברתי לאזור מסיבות אידיאולוגיות”, אומר דרורי. “הייתי מעורב בפיתוח החקלאות, אני אוהב את הסלעיות, את הפרחת השממה. אם היית בא לכאן לפני 20 שנה, היה ריק. היום תיסע מזרחה והכל נטוע כרמים. בגבעת הראל התחלנו שלוש משפחות, והיום יש קרוב ל־70. חיים בטוב. הרבה פעמים שואלים ‘איך עם הערבים?’. האמת שאנחנו לא כל כך באים איתם במגע. זה לא לגור ליד רמאללה או מחנות הפליטים. אלה כפריים שבגדול ‘חיה ותן לחיות’. אנשים באים לפה כדי להגשים חלום”.

“החלק הבעייתי הוא ההגעה לפה”, מוסיף דרורי. “הרבה מהיקבים בארץ מתבססים בעזרת מכירות ביקב, בלי פערי התיווך, וזה מאוד נוח. לכאן מגיעים אנשים, אבל לא בהיקף שמגיע לגליל או לגולן. הם חוששים לעבור מחסום ולנסוע בדרכים שהם לא מכירים. אני זוכר את עצמי נוסע למילואים בגוש קטיף. פחדתי. הדרכים פחות מוכרות, וכנראה שהטרוריסטים של השכן מפחידים יותר”.

“אני תמיד אומר לאנשים שאני מנערי הגבעות, הדוקטור מהיין”, דרורי צוחק. “אני מקבל כל מי שרוצה לבוא, כי אני מאמין שבסופו של דבר תמיד ימשוך לראות איזה ילד עם פאות זורק אבנים. זה תופס כותרות. הדרך היחידה להתגבר על זה היא להראות שיש דברים אחרים. באופן אישי לא ראיתי כריתת עצי זית, וב־22 השנים שאני כאן פעמיים זרקו עלי אבן.

"אני לא מנסה לשכנע, אני אומר ‘תבואו’. לאנשים קל לוותר תיאורטית על ההרים שם, בקצה העולם, אבל הם מגיעים לפה ומגלים שאנחנו שתי דקות מירושלים וזמן קצר מתל אביב. יש לי חברים שבאו עם דעות מוצקות ולאט־לאט התמתנו. אני לא אומר שהם שינו דעה, אבל התמתנו. לדעתי כל השיח בארץ צריך להיות מתון. תלמד ותבין את המציאות. לא כל האמת בידי ואין פתרון. גם אם היינו יוצאים לגמרי מיהודה ושומרון, המאבק לא היה מסתיים. אני אומר לילדי שהם יצטרכו לקחת חלק במאבק, ולא משנה אם יפנו אותנו חס וחלילה עוד שנתיים”.

“לא חושש. באתי לפה ושתלתי את הכרם הראשון ב־93’, בתקופת הסכמי אוסלו. שאלו: ‘אתה פסיכי?’ עניתי שאני עושה את מה שנכון”.

“היין שלנו ממילא הולך לאוכלוסייה יהודית, שעובדת להפך: ככל שיותר מחרימים, כך היא רוצה יותר לעזור. אני רואה בזה חלק מהגסיסה של אירופה. היא מאבדת את הערכים. מצד אחד מכניסה כמות גדולה של מהגרים, ומצד שני האנטישמיות גוברת. ראיתי פוסט חמוד שהגיע מספרד. כתבו שם: ‘הרגנו שישה מיליון יהודים וקיבלנו 20 מיליון מטומטמים’. זאת הבחירה שלהם ואנחנו נסתדר. העולם חייב את ישראל. זאת מדינה שאי אפשר להתעלם ממנה”.

כשאני שואל את שירה, אשתו של דרורי, אם היא חוששת מפינוי, היא עונה שזה לא בשיח שלהם. “היא הביאה אותי לפה”, הוא מספר. “אני רציתי את המים של הירדן. גדלתי בתוך מים”. 
 

“הוא רצה קריית שמונה”, מוסיפה שירה. “היקב הוא תחביב יקר של הבעל. אני לא מתעסקת איתו בכלל. אני אדריכלית. אם ירצו לבנות יקב חדש, יש על מה לדבר”. 

לפני 12 שנה הקימו ורד וארז בן־סעדון את יקב טורא ביישוב רחלים, סמוך לצומת תפוח שבשומרון. אז היו להם 200 בקבוקי יין ו־20 דונם, ואילו היום הם כבר משווקים 56 אלף בקבוקים, מתוכם 40% לחו”ל, ויש להם 560 דונם של כרמים. הם גם מוכרים את ענביהם ל־30 יקבים ברחבי הארץ.
 

ורד, בת 38, נולדה בהולנד לאם נוצרייה ואב יהודי. כשהייתה בת 3 עברו היא, אמה ואחותה גיור, והמשפחה בנתה את ביתה בכוכב השחר,  התנחלות במזרח הרי בנימין. סבתה היהודייה של ורד מצד אביה שרדה את השואה והעניקה לנכדתה יומן שכתבה באותם ימים נוראים. במקביל, ורד שמעה סיפורים על סבתה מצד אמה, שלפיהם משפחתה שיתפה פעולה עם שלטונו של אדולף היטלר. רק לפני חודשיים, בטיול שורשים, החליטה לפתוח את דפי הארכיונים בהאג כדי לדעת יותר. “העבר שלי הוא לא משהו שקל לעיכול", היא אומרת.

ורד בן סעדון וחביות היין ביקב. צילום: אריאל בשור

"סבתי הייתה חלק מהתעשייה הזאת, האחים שלה ממש שיתפו פעולה, והיא עצמה הייתה מדריכה בנוער ההיטלראי. הייתה לה תמונה של היטלר בבית והיא הייתה מאורסת לאיש SS. לאחר מכן נעצרה על פשעי מלחמה. היא נהרגה בתאונת דרכים כשאמי הייתה בת 11. כשאמי התחתנה עם יהודי, משפחתה התנגדה לחתונה. לפני חודשיים פגשנו את ילדיהם של משתפי הפעולה בפעם הראשונה אחרי 50 שנה, וזה היה מרתק. חלק מהאנשים הסביר שבתקופה ההיא פעלו מקושי כלכלי. לא קיבלתי את זה, אבל הם לא אשמים, כמו שאני לא אשמה ואמי לא אשמה, אנחנו לא אחראים על הבחירות של ההורים. תמיד אמרתי לאמי שבתור דור שלישי יש לנו את האומץ להתמודד בלי לחוש אשמה, ואני יודעת בידיעה מוחלטת שלגור בישראל, באזור הזה, ולשלוח את ילדי לצבא, זאת התשובה הטובה ביותר למעשי הדורות הקודמים”.
 

כשהייתה בכיתה ח’ התאהבה ורד בארז בן־סעדון, בן להורים יוצאי מרוקו ואיראן שגר לידה בכוכב השחר. כשהייתה בכיתה י”ב התחתנו, ובזמן הבגרות במתמטיקה כבר הייתה בהריון. היום הם הורים לחמישה. הגדולה, איילה, כבר בת 20. “היו לי הספקים רציניים בחיים”, ורד צוחקת. 
 

הרומן של הזוג בן־סעדון עם יין החל במקרה. אחרי החתונה הם עברו לגור ביישוב הר ברכה שעל הר גריזים. “רצינו ליישב את הארץ, ובתמימותנו שתלנו 20 דונם של כרם”, היא מספרת. “אין לנו רקע חקלאי. חיכינו ארבע שנים מטעמי כשרות, ואז מכרנו את הענבים לאחד היקבים הגדולים שייצר סדרה מאוד מוצלחת. בגלל פוליטיקה החליטו שהם לא קונים יותר. הם נתקלו בקושי לשווק בקבוק ששם היישוב הופיע על התווית שלו. נוצרה בעיה. היינו זוג צעיר שכל כספו מושקע בקרקע. החלטנו שאנחנו הולכים לקורס ייננים”. מאז הם הספיקו לפתוח בית בד וכוורות ולהפוך למותג מוכר בתחום החקלאי.

 בן־סעדון רגילה להיתקל בהרמות גבה בעקבות היותה אישה דתייה בעולם היין הישראלי. “זה כמו ששואלים: ‘אם את אישה, אולי אסור לך למזוג יין?’ מה זה השטויות האלה?” היא מתרעמת. “כמו כל דבר בעולם, התחומים האלה היו שייכים לגברים ולקח זמן עד שנשים העזו. ממש לא מזיז לי אם מרימים גבה. קרה שישבתי מול אחד מבעלי הרשתות הגדולות של יין, והוא אמר: ‘קשה לי לעשות איתך משא ומתן’. עניתי ‘תתמודד’”.

“גם עכשיו, לצערי, אנחנו רואים שתחום היין נגוע בפוליטיקה כשאין שום קשר. אני מארחת הרבה אנשים עם דעות שמאלניות, ובסופו של דבר הם מסכימים על איכות היין ואני מקווה שיוכלו לעשות את ההפרדה. יש לי חבר ממסעדת יוקרה תל אביבית שהוא שמאלני. הוא אמר לי: ‘כל עוד המדינה שלחה אתכם, אתם צריכים לעשות את המוטל עליכם’. אני לא פה רק בגלל הנוף היפה. לא קל לגור כאן. אנשים גרים כאן כי זאת מולדתנו. אני לא צריכה הוכחות, אבל לאחרונה הופיע בחדשות שמצאו כאן חותם בן 3,000 שנה מבית המקדש הראשון. היינו פה מאז ומעולם”.

“חרם הוא אלימות, ואני נגד כל סממן של אלימות. זה משהו שאנחנו צריכים להתמודד איתו. אני מאמינה שהחרם לא קשור לעובדה שאנחנו גרים באזור, אלא להיותנו יהודים. ענף מודרני של האנטישמיות. פעם היו מסמנים יהודים בטלאי צהוב, היום זה הבסיס”.

היית מעבירה את היקב אל תחומי הקו הירוק?

“ודאי שלא. על בקבוק לייצוא יש תווית באנגלית: ‘יין מאדמת ארץ ישראל’. אנחנו לא מתביישים במה שאנחנו עושים. אין לנו כתובת במקום אחר כמו להרבה מפעלים אחרים באזור. אנחנו בוחרים להתמודד, ובניגוד ליקבים שעדיין תקועים עם סטוקים של סחורה, אנחנו היינו במשך ארבעה חודשים בלי יין על המדפים. פשוט אזל. הקדוש ברוך הוא דואג למי שבוחר נכון, גם אם זה לא פופולרי”.
 

פעמיים בשנה בן־סעדון יוצאת לארצות הברית כדי לשווק את היין, שכבר זכה במדליות ובתארים רבים, ומתברר שקהל היעד שלו לא מורכב רק מדתיים ויהודים. “אנשים ששותים יין טוב כבר לא יכולים לשתות ארבעה ב־100 שקלים", היא אומרת. "גם אני אנינת טעם, ולא רק ביין. צריך להיות פיינשמקר כדי לייצר יין”.

“היה אצלי לפני כמה ימים חרדי והשאיר 6,000 שקל על היינות הכי טובים”, מספר עמיחי לוריא, היינן של יקב שילה ביישוב שילה בדרום השומרון. “הייתי בחנות בניו יורק לערב טעימות. בעשר וחצי התחילו להגיע חרדים עם עגלות של סופר והעמיסו יינות. כל אחד עבר בקופה, זה 5,000 דולר, ההוא 10,000 דולר. באחת בלילה לא יכולת לזוז. בכסף שנכנס שם הייתי יכול לחיות עד סוף חיי”.

“בשביל להיות יהודי דתי אתה חייב יין. כל שמחה, חג, אירוע. היו יקבים שהצהירו שבחיים לא יהיו כשרים, אבל כמעט אין יקב בוטיק שלא נהיה כשר. למה? יש שוק גדול שרוצה איכות”.
 

עד לפני עשר שנים לוריא, 49, היה קבלן שיפוצים, שלשם התחביב בנה גומחה ליד הבית במעלה לבונה והכין בו כמה אלפי בקבוקים בשנה. יום אחד פגש את מאיר שומר, איש עסקים יהודי המתגורר במקסיקו, שביקש להקים יקב בישראל. שומר טעם את היין והציע ללוריא, שבדיוק החלים מפציעה, להפוך את ההובי למקצוע. כך הם יצאו לדרך. “הרעיון המרכזי היה להשקיע את מה שאפשר, בלי חשבון, כדי לעשות את היין הכי איכותי”, מסביר לוריא איך הכל התחיל. “החל מקניית הענבים הכי טובים ועד הציוד הכי יקר. יש פה ציוד שעשוי לפי שיגעונות שלי, קאסטם־מייד ממפעל באיטליה. לא האמנתי שיקב בסדר גודל כזה הוא עבודה לגמרי אחרת. נשאבתי. יש שעון שבת עם משאבה מיוחדת לכל מכל, שעיצבתי ותכננתי כדי שיעבוד במעט השעות שאני לא ביקב. באמצע השבוע אני פה 24 שעות ביממה. בערב החג, למשל, יצאתי מהבית ברבע לשלוש בבוקר וחזרתי כשאשתי הדליקה נרות”.

“המשאבה שעולה 20 ומשהו אלף יורו באמת כל כך משנה לענבים? משנה קצת. שעון השבת עם הממטרה המיוחדת שעלו לנו אלפי יורו משנים הרבה? קצת. שלושה חדרי חביות בטמפרטורות שונות משנים? קצת. יש בערך 50 דברים כאלה, מהעבודה בכרמים ועד שתיית היין, שאני עושה אחרת מאחרים. לא חסר יין איכותי בארץ, אבל אם אתה לא בשפיץ, אין לך זכות קיום”.
 

"חייבים להיות בשפיץ" עמיחי לוריא. צילום: אריאל בשור

את לוריא מניע היין האולטימטיבי. “אנחנו בראש הפירמידה”, הוא טוען. “אף יקב בארץ לא זכה ביותר מדליות זהב בתחרות היין הישראלי ‘אשכול הזהב’. שברנו שם את השיא של עצמנו. לא חוכמה שפעם בכמה שנים ייצא לך הקברנה סוביניון הכי טוב בארץ, החוכמה היא שנה אחרי שנה. הצרכן לא סלחן. שנה אחת נתת מוצר לא טוב, והוא הולך למתחרה”.
 

מי שמחפש את יקב שילה - יתקשה למצוא. אין שלטים או חדרי אירוח, רק מבנה אפרורי שנמצא מאחורי מנעולים כבדים ומחביא את אחד היקבים האיכותיים, שמייצר 100 אלף בקבוקים בשנה. כשמדברים עם לוריא על סימון מוצרים המגיעים מהתנחלויות, הוא אפילו לא ממצמץ. “אין לזה משמעות”, הוא מתעקש. “אני אולי יקב הבוטיק שמוכר הכי הרבה לארצות הברית וגם לקנדה, מקסיקו, אנגליה, בלגיה, שווייץ, אוסטרליה, דרום אפריקה, ולא רק ליהודים. עשינו פעם אירוע גדול של טעימות עם עיתונאים, ואיך אמר לי מישהו? ‘יין טוב דוחה שטחים’”.

 “בן אדם שמייבא יין שלי לבלגיה עושה את זה בשביל כסף, ומי שרוצה לעשות כסף - אתה חושב שאכפת לו אם היקב נמצא פה או בקריית גת? אם הוא יכול לקנות ולמכור ברווח, זה מה שהוא עושה. את הלקוח מעניין שמישהו המליץ שהיין טוב ולא באיזה חור עשו אותו. אם יש לנו בעיות, הן בארץ. בחו”ל אני מוכר ליהודים וללא יהודים. אני נמצא במסעדות כשרות וגם במסעדות שיהודי לא ייכנס אליהן. בארץ קרה שבן אדם אמר: ‘לא קונה’. אל תקנה. אני לא קונה מטורקיה. הם שונאים אותנו ומחרימים, אז למה שאקנה מהם? אני פריק של תוצרת הארץ. מה שאני יכול לקנות, אני קונה, עד רמה של 50% יותר. הלוואי ויתחילו לייצר שוב מכוניות סוסיתא”.