נגעה בשמיים: "אלביק" - המסעדה שבשבילה שווה לנסוע רחוק

בכניסה לעיר עברנו - כמו כל מי שמגיע לחיפה מדרום - ליד מסעדת "מקסים". לקח לנו כמה שניות להתגבר על הפחד הבסיסי – מאז הפיגוע המחריד ההוא לא העזנו לדרוך במקום – ולהחליט להיכנס לשם דווקא כעת, בזמן שהרוחות בחוץ סוערות. 

בדיעבד, אנחנו יכולים לומר שעל האומץ אנחנו מקבלים שלוש נקודות, אבל ההחלטה לא לאכול המבורגר בנתניה התבררה כטעות. הסיבה: האוכל ב"מקסים" דורש ניעור עצבני. החומוס תפל, הסלטים עייפים, והבשרים (שיפודי כבד ופרגית שהזמנו) הגיעו יבשים. מזל שהיה קטשופ שהכניס בהם קצת טעם. גם נוף מרהיב ושירות ידידותי לא שכנעו אותנו: נראה של"מקסים" לא נגיע שוב בקרוב, בלי שום קשר למצב הביטחוני.

את הפיצוי קיבלנו בערב, במסעדה הערבית "אלביק". אוכל טעים, טרי, מרתק ועסיסי כזה לא אכלנו זמן רב.

גם ב"אלביק", כמו במסעדות רבות בעיר, יש נוף לא ייאמן: ים כחול מצד אחד, המקדש הבהאי מצד שני. כל רחוב בן־גוריון עמוס במסעדות, ובפתח כל אחת מהן עומדת מארחת המזמינה את העוברים ושבים להיכנס פנימה. התחושה היא של מסעדות תיירים שמהן צריך – אתם יודעים לבד כיצד להתנהג, ובכל זאת נדגיש – לנוס. ב"אלביק" לא מנדנדים. לא תמיד יושב מישהו בעמדת המארח, וגם כשהוא יושב, הוא לא מנדנד. יש להם סטייל.

"אלביק" רק בת חצי שנה. עסק של שני קרובי משפחה – האחד שיפוצניק, השני ספק ירקות. שניהם חסרי ניסיון במסעדנות. איזה סיכון כלכלי הם לקחו פה, השם ישמור. הסיכון הוא לא רק לפתוח עסק קולינרי בישראל – בסיטואציה כלכלית שבה כל מסעדה שלישית סוגרת שעריה בתוך שנה להקמתה – אלא גם בעיר נפיצה כמו חיפה. ובכל זאת, פסטורליה: צמחייה עשירה סובבת את המסעדה ותוחמת אותה, מזרקה קטנה עם קולות פכפוך מים מלווה את הארוחה, ופינת נרגילה מוסיפה לתחושת האוטופיה. 

ויש גם אוכל, והוא החלק המשמח יותר: תמורת 25 שקלים מקבלים מבחר של 13 סוגי סלטים. לא פתיחים כפי שמגישים בחומוסיות טיפוסיות. כל סלט – זאהי ארמלי. חוץ מחומוס משובח עם גרגירים, טחינה וסומק בהגשה ייחודית, יש גם סלט פסטה קר עם זעתר, פאטוש, סלט טורקי הטעים ביותר שתטעמו גם בישראל וגם באיסטנבול, מטבוחה סורית, סלט כרוב עם סרטנים ועוד. הכמויות נדיבות, הטריות זועקת מהצלחות. נדמה שהירקות נקטפו בדמי חייהם ממש לפני רגע, בושלו ביד אמן במטבח והוגשו מיד לשולחן.

ואז הגיעו העיקריות. כבר מהמראה אפשר להתפעל: קבב חלבי (80 שקלים) מוגש בטאג'ין ענקי המכוסה בפיתה אפויה. המלצר מניח את המנה, ובעזרת סכין חותך את הפיתה בפנינו ופותח אותה. ריח הקבב בתבשיל עגבניות חמצמץ מתפשט באוויר, וארבע יחידות עסיסיות למדי מחכות להינעץ במזלג. מנת הדגל היא מנסף אוסובוקו כבש (95 שקלים) – גם היא מוגשת בטאג'ין. כשהמכסה מורם, ניתן להתרשם מעושר הריחות והצבעים, ומאוחר יותר גם מעושר הטעמים. שוק הכבש עשויה במדויק, עסיסית, רכה ומענגת, ובעלת כמות נמוכה יחסית של שומן. קל להכין מנות כבש, אבל לרמת דיוק כזאת צריך רב־אמן במטבח.

מנת הדגל. מנסף אוסובוקו כבש. צילום: יפית בשבקין

וכאילו המחמאות לא מספיקות, טעמנו גם מהאורז הנפלא – שאומנם לא היה עם שקדים כפי שהובטח, אבל גם הצנוברים הפכו אותו לבלתי נשכח.

ומשפט לגבי השירות: אותנו שירת בחור צעיר בשם פייר, שלמרות גילו (20) הוכיח בקיאות מרשימה בחומר הנלמד, מקצוענות ללא פשרות, אדיבות וקסם. ההמלצות שלו לא רק התבררו כמדויקות, אלא גם הפתיעו אותנו נוכח סיפורו (שסחטנו ממנו): עד לא מזמן הוא שקל 90 קילו, ובזכות דיאטה וכושר התמדה ירד כמעט 30 קילו. 

אין מסעדות רבות שבשבילן שווה לנסוע רחוק. "אלביק" היא כזאת שבשבילה שווה להתאפק, גם אם אתם מגיעים במיוחד מאשדוד. 

יותר ויותר עסקים קולינריים מתבססים על קונספט של מנות מוכנות ובריאות המגיעות הביתה בקופסאות. אבל נדמה שאלו של “באבריא” הן הטובות ביותר: מנות עשירות בטעמים, מתובלות היטב, מורכבות מחומרי גלם נטולי שומן ופיקנטיים במידה. והן גם לא יקרות (30 שקלים למנה). בהחלט שווה לנסות. (www.babari.co.il).