“האחים” הוא מקום טרנדי כבר שנים רבות. נווה מדבר קולינרי בתוך ים של קלישאות ופלצנות. יש בו אווירה כיפית, מוזיקה כיפית, אפילו התמונות על הקיר – פוטושופ של הבעלים עם גולדה מאיר ואלביס – כיפיות. אווירה של ארץ ישראל החדשה והטובה (פס הקול עברי, איזה כיף) מהולה בשיקיות תל אביבית מגניבה. הגבעטרון ברמיקס של נוי אלוש.



ובכלל, איך אפשר לתייג מקום כזה? זו לא בדיוק מסעדה, לא בדיוק בית קפה, לא בדיוק שווארמייה, לא בדיוק מסעדה מזרחית וגם לא פולנית.
 
למרות האווירה יוצאת הדופן, האוכל עדיין בשלבי בנייה. זאת אומרת, הפוטנציאל קיים, אבל הוא עוד לא בדיוק שם, ברמה שבגינו באים שוב ושוב. עקבנו אחרי הסועדים סביבנו, ונדמה שכולם בסך הכל היו מרוצים, אבל לא שמענו איזו קריאת התפעלות “וואו” או “איזה טעים לי”.
 

הפתיחים, כדוגמה, משעממים למדי (שלושה ב־39 שקלים). המסבחה טובה אבל סטנדרטית, החציל הקלוי לא מתובל דיו והסלק ביוגורט בנאלי לעייפה. מנות כאלה ניתן למצוא בכל מקום. מהראשונות הזמנו ארטישוקים בלבנה, שום ופטרוזיליה (39 שקלים) – כמות נדיבה של ארטישוקים שטוגנו קצת (הרבה) יותר מדי, וספחו אליהם כמות בלתי מבוטלת של שמן. הלבנה מצוינת, אבל לטעמנו משתלבת במנה באופן מאולץ ולגמרי טו מאץ’ תל אביבי.

לקולרבי האפוי בפחם (תנור הפחם חדש במקום, שיהיה בהצלחה עם זה) היה קצת טעם של פחם, ורק גבינת המאירי היא זו שמשדרגת אותו לכדי מנה יצרית (33 שקלים). ואילו סיניה הטלה (67 שקלים), המוגשת במחבת, הגיעה יבשה לגמרי. היינו צריכים להיעזר בשאריות המסבחה מהמנות הראשונות כדי להרטיב אותה ולאזן את מרקמה. למזלנו, דווקא המנות האחרונות הן אלה שבשבילן שווה לאכול פחם: מלבי במרקם אוורירי ומענג חושים, המתקשט בגרדין – רוטב רימונים ולא בתמצית מי ורדים מעייפת, ומוס השוקולד המיניאטורי המתיק לנו את הערב וגרם לנו לצאת מהמקום מחויכים ושבעי רצון.

“האחים”, אבן גבירול 12, תל אביב, 03-6917171