מה שחסר: האוכל בהרברט סמואל הוא חגיגה לעיניים, אבל לא בדיוק זה

התאורה רכה, המוזיקה חרישית, כל המלצריות חייכניות (גם המלצר) – למרות המשמעת הנוקשה המחייבת אותן לעשות קוקו מגולגל – ורק האקוסטיקה נוראית: כל נקישת מזלג נשמעת עד לקצה האחר. השפה השלטת כאן היא אנגלית - ובגלל האקוסטיקה צועקים פה, לא מדברים – וסביב השולחנות מתגודדים בעיקר אנשי עסקים ומשתדלים להנעים את זמנם של האורחים כדי שלמחרת יחתמו איתם על עסקת ענק.
 

תכף נגיע לאוכל, אבל אי אפשר להתעלם ממחירי השתייה. זוהי כנראה המסעדה היקרה ביותר לקוקה קולה. אנחנו לא זוכרים מסעדה שבה בקבוק אישי של קוקה קולה עולה 18 שקלים. גם כוס יין שרדונה עולה כאן 58 שקלים – במחיר של בקבוק. מעניין, כי דווקא מחירי המנות הם יחסית בגובה העיניים. האם מכאן מרוויח בעלי המסעדה את לחמו ואת בקבוקו?
 

פרחי זוקיני ממולאים בעוף אורגני עם עשבים ומטוגנים היא מנה שכולה תעוזה (42 שקלים). מושקעת, מוקפדת, בעלת פרזנטציה יפהפייה. חבל רק שהטעמים תפלים למדי. טעימה, אבל חסר ה"משהו" הזה שהופך אותה לבלתי נשכחת. כמותה גם מנת הכרובית "לבן על לבן" (48 שקלים): כרובית פוטוגנית היושבת על קרם כרובית וכמהין. את הכמהין לא הרגשנו, את הכרובית אהבנו, אבל מנה כזו לא נצרבת לזמן ארוך. היא חביבה לאירוח, בעיקר בשל צורת ההגשה שלה ומחיר חומרי הגלם שבה, פחות בגלל הטעם.
 

גם לוקוס הפילה (152 שקלים) הוא מנה עם העזה - הפעם מנצחת. בטטה לבנה מתובלת בעושר, הדג עשוי במידה הנכונה ונימוח בפה, ואפילו צ'יפס הבטטה, הבון־טון של המסעדות שתכף יוצא מכל החורים, דקיק, קראנצ'י וטעים. מנת הפיצ'י בטעם קיץ (92 שקלים) היא פסטה בעבודת יד ברוטב עגבניות ושמן זית ומעט מדי נתחי דג. מנה מעניינת, כזו שהיתה מסקרנת את שופט "מאסטר שף" יונתן רושפלד ומי שהקים את המסעדה ופרש ממנה בקול תרועה, אבל לא בטוח שהיתה מזכה את בעליה במעבר לשלב הבא. הפסטה מענגת אבל לא אחידה בנוקשותה. "בעיה בביצוע", היה רושפלד מזעיף.

"הרברט סמואל" היא מסעדה נעימה וטעימה, אבל היא בעיקר בעלת פוטנציאל למשהו גדול יותר. 

"הרברט סמואל", מלון ריץ–קרלטון, השונית 2, הרצליה פיתוח, 073-2037707