מאה אמהות שכולות מצאו את הדרך לגרום לחיים להמשיך - דרך האוכל

ישראל קיט נפטר ממחלת הסרטן ב־1993 בהיותו בן 16. שמונה שנים לאחר מכן, ב־22 ביוני 2001, נהרג סמל אופיר קיט, לוחם פלחה”ן גבעתי, בפעילות מבצעית ברצועת עזה בהיותו בן 20. מותם הותיר חלל גדול בלבה ובחייה של אמם דינה, 60, שלה בן נוסף, יאיר, והיא כיום מנהלת המשרד הראשי בירושלים של עמותת “משפחה אחת". "הייתי אדם עצוב, כבוי”, היא מספרת כעת. “מרוב עצב ואובדן נעלמתי. עזבתי את העבודה שלי בבית החולים הדסה והתחלתי להתנדב בעמותה. התמיכה של שנטל (בלזברג – ק”א), מנכ”לית העמותה, והאהבה של הצוות כאן אפשרו לי לגלות כוחות נסתרים בתוכי”.
 

זמן קצר לאחר שהצטרפה לעמותה, עלה במוחה של קיט הרעיון להוציא ספר בישול עם מתכונים למאכלים לזכר יקיריה שאינם עמה עוד. היא סיפרה על הרעיון למנכ”לית בלזברג והדביקה אותה בהתלהבות. בלזברג שאלה אותה מה היא רואה בעיני רוחה כשהיא מדמיינת את הפרויקט, וקיט הסבירה שהיא רוצה ספר צבעוני מאוד, אופטימי. “אנחנו יודעים שאוכל זה קיום, זה חיים, זה המשכיות", היא אומרת. "רציתי שדרך האוכל החיים ימשיכו”.

 

אחרי שקיבלה את האישור הראשוני להוצאת הספר, שנקרא “טעם לחיים – אמהות שכולות מבשלות ומספרות”, החלה העבודה הקשה: קיט שלחה מכתבים ל־800 המשפחות השכולות שהיו חברות בעמותת “משפחה אחת” באותה תקופה, ובהם מתואר הרעיון של הספר ובקשה לשלוח מתכון שהיה אהוב במיוחד על הבן, הבת, האב או האם שנפלו. 122 נשים ושני גברים נענו לקריאה, חלקם לאחר מכבש לחצים של קיט, שלא הסכימה לקבל “לא” כתשובה. 
 

בהמשך פנתה קיט לשף ומחבר ספרי הבישול בני סיידא, שהתנדב להיות העורך הקולינרי של “טעם לחיים”, והתחילה לחפש גרפיקאים. במקביל ביקשה משפים מפורסמים לכתוב הקדמות לספר, כמו גם מהנשיא לשעבר שמעון פרס, מראש הממשלה בנימין נתניהו ומהנשיא ראובן ריבלין, שרעייתו אף תרמה את המתכון הראשון המופיע בספר.
 

בהמשך פגשה קיט גרפיקאית בשם מיכל גליק, שאמרה לה: אם את רוצה ספר אופטימי, אסור שיהיו בו תמונות של הנרצחים והנופלים, אלא של האמהות. קיט הרגישה שסוף־סוף מצאה את מה שחיפשה. “לצערי, אני לא האמא השכולה היחידה וגם לא האחרונה”, היא אומרת כעת. “רציתי להביא דרך אחרת להנציח, דרך שקשורה בהמשכיות. אני יודעת: הילדים שלנו לא יתהלכו ברחובות, והילדים שלהם לא ירוצו בגנים. אבל אני מאוד אשמח אם כל אמא שתקרא את הספר הזה תראה שהאם השכולה שבו מחייכת למרות הקושי, ומכינה את התבשיל. מעבר לזה, חשוב להיכנס לפרופורציות. לא לשכוח את החיים, לא לשכוח לחבק את הילדים שעדיין איתנו. להאכיל ולפנק אותם”.
 

המוטו של עמותת “משפחה אחת” הוא “מתגברים על הטרור ביחד”. העמותה, שהוקמה ב־2001, תמכה עד כה ב־3,550 נפגעי טרור באמצעות מרכזי סיוע, ליווי אישי, שיקום נפשי, תמיכה משפחתית, סדנאות, קבוצות תמיכה ונופשונים, סיוע כלכלי ותעסוקתי, מחלקות ילדים, נוער ובוגרים, פרויקטים בינלאומיים, ייעוץ משפטי וייצוג ציבורי. לעמותה 500 מתנדבים ועשרות אנשי צוות. 
 

ספרי הנצחה הם לא דבר חדש כמובן, אבל עבור קיט, הספר “טעם לחיים” אינו עוד ספר הנצחה מן המניין. זהו, כפי שמכנה אותו בלזברג, “ספר על ניצחון האמהות”. “עבור הורים, ובייחוד בעבור אמהות, הבישול והאוכל הם נדבך מרכזי בחוט המקשר בין הורה וילדו”, כתב מרק בלזברג, יו”ר עמותת “משפחה אחת”, בדברי הפתיחה של ספר הבישול יוצא הדופן. “השאלה ‘אכלת משהו? אתה רעב?’ מקפלת בתוכה משמעות גדולה בהרבה: אתה אהוב. את חשובה לי. יש לך מקום בחיי ולי יש משמעות בחייך”. 
 

“המנות שנבחרו לספר הזה לא נועדו לנחם, אלא להזכיר דווקא רגעים יפים ומלאי עונג”, כתב גם סיידא בהקדמה שלו לספר. “רגעים של צחוק, של אור, של ארוחות שבת, של מטעמים אהובים – ויותר מכל של בני משפחה שכל כך חסרים”. 
 

מאחורי הרעיון לכתיבת הספר עומדת התחושה הקשה של קיט, שלאחר מות בניה ניסתה להכין את התבשיל האהוב עליהם, אבל זה הכאיב לה מדי. “אחת האמהות המופיעות בספר אמרה לי: ‘אין מצב שאני מכינה את הרולדה הזאת', כי היא הזכירה לה יותר מדי את הבן שאיננו”, היא מספרת. “אמרתי לה שעכשיו זו ההזדמנות”. קיט מספרת שאותה אמא הכינה את העוגה לאזכרה של בנה, ומאז היא מכינה אותה בקביעות. והיא לא היחידה: 50% מהאמהות המופיעות בספר חזרו להכין את התבשילים של יקיריהן. גם דינה חזרה להכין את הקבב של אופיר. “בעלי מאוד אוהב את זה. זה מכאיב, זה מעלה דמעות, אבל יחד עם הדמעות זה קצת מחזיר את הנוכחות שלו, למרות שהוא לא כאן לאכול את זה”, היא מודה.
 

לטענתה של קיט, חשוב להפיח חיים במאכלים הללו גם למען בני המשפחה שנותרו. “כשמאבדים את הילד, הבית מאבד המון דברים”, היא אומרת. “ההורים לא אותם הורים. הבית מתהפך. הכל משתנה. גם הטעם של מאכלים שהיו נוכחים בבית כבר לא קיימים בו. אבל יש עוד ילדים בבית, והם גם איבדו את אח שלהם, הם לא צריכים לסבול מעבר לכך. הם לא צריכים לאבד גם את האוכל של אמא. הנורמליות לא תחזור. החיים ממשיכים, אבל אחרת. בלעדיו. בחוסר, בגעגועים. העצב רב, והוא מלווה, ולפעמים יש גם שמחה. אבל מעבר לתרומה לאחים, אני חזרתי להכין את המאכל. אני התמודדתי. מירי דן גור, אחת האמהות, סיפרה לי שהיא הכינה את המרק שהיה אהוב על בנה ערן, והוא יצא מלוח מדי מרוב דמעות שזלגו לסיר. אני חושבת שזה טוב, שזו התמודדות, שזה לגעת”.
 

בספר, בין היתר, ניתן למצוא גם את סיפוריהן ומתכוניהן של לאה ליכטרמן, אמו של גדעון, שגדל בחיפה ונרצח ב־5 במאי 2003 בפיגוע ירי בכביש אלון; ושל דליה מזרחי, אמה של עידית, שגדלה ברימונים ונרצחה ב־15 במאי 2001 מירי מחבלים על משפחתה בדרכם לחתונת בת דודתה בירושלים.

לאחר השקה חגיגית של הספר בבית הנשיא באפריל 2015, הצליחה קיט למכור עד כה 11 אלף עותקים ממנו. כל ההכנסות ממכירתו מופנות לעמותה ונועדו לסייע למשפחות נפגעות טרור. “אני רואה את האמהות מבסוטיות, ואני שמחה שלא אכזבתי אותן”, מספרת קיט. “אני רואה את הלקוחות, ומי שרואה את זה - מפרגן. אבל יש עוד משהו: הספר הזה משקף אותי. אני עצובה מאוד בפנים, אבל אני רוצה להיות עוצמתית וצבעונית. כמו הספר בדיוק”. 
 

לצד העבודה על הספר, המשיכה קיט לאורך השנים להתמודד עם הכאב של אובדן בניה – התמודדות שלא פוסקת לעולם. “אין לי אפילו תמונות של הילדים על הקיר”, היא מספרת. “יש לי שתיים קטנות על הפסנתר. זה מה שמתאים לי. הכאב כל כך עוצמתי, וקשה להיות בתוכו. הוא שואב ולא מאפשר לחיות, לא מאפשר להמשיך. ראיתי שאם לא אצא מהבור השחור שאליו נפלתי אחרי שני בני, ולא איאחז בחיים ובאור, לא אוכל לתפקד. לא אהיה רעיה מתפקדת, אמא מועילה ובן אדם טוב לעצמי ולסביבה.
 

“אני עומדת בימי שישי במטבח, נודדת במחשבות ומשוחחת איתם, מספרת להם על הגעגועים ועל החוסר, על מה שקורה איתנו”, היא מוסיפה. “הידיים מקלפות ומערבבות, ואני צריכה לשים לב שמרוב מחשבות - הסירים לא יישרפו”.

 

ובכל זאת, למרות הקושי היומיומי, קיט לא מתכוונת לוותר. “בעלי אומר: העובדה שאנחנו חיים היא ההנצחה הכי טובה של הילדים שלנו”, היא אומרת. “שני הבנים שלי מניעים אותי קדימה. אני מחייכת את החיוך של אופיר ומתנהלת בנחישות של ישראל. אבל יש עוד דבר: בין אם אתחבא ובין אם אצא, בין אם אבכה או אצחק, זה לא ישנה את העובדה שהם לא כאן. אז אני רוצה לשמוח ולזכור אותם עם חיוך על הפנים. קרה לי דבר נורא, אבל הבחירה איך להתמודד איתו היא בידיים שלי. אני לא רוצה רחמים”.

כל הצילומים מתוך הספר "טעם לחיים"