את העונה הנוכחית של “מחוברים” לא הצלחנו לסיים. נשברנו באמצע. פיהקנו יותר מדי במהלכה. האמת חייבת להיאמר: מלבד ציפי רומנו האנושית, המבריקה והמצחיקה (ציפי, תעשי גם לנו ילד!), התחושות לגבי כל שאר הדמויות נעו בין סלידה לאדישות. במקרה של “מחוברים”, אדישות היא האויב מספר אחת. עדיף כבר לתעב, לפחות אז אפשר ללכלך בטוקבקים. איפה הנועזות של דנה ספקטור, הבגידה בשידור חי של רן שריג, הבלבולים של ליאור דיין והדרמות של הדיווה ננה שרייר, שהיו מופת טלוויזיוני, סצנות שבתום כל פרק הותירו אותנו בפה פעור? כן, בדיוק בפה הפעור הזה שבו גילתה שרייר שבניגוד לכל התחזיות היא בהיריון. 



עודנו מדסקסים על גברת שרייר האהובה, שתמיד הקסימה אותנו באישיותה אבל פחות בפן הקולינרי – הן ב”ננה” והן ב”ננוצ’קה” התל אביביות – מגיעה לכיווננו הגרוזינית החדשה בעיר. קוראים לה לילי בן שלום, אין לה שום מושג שהגענו על מנת לכתוב על המסעדה שלה, והיא מנסה להרקיד אותנו לצלילי מוזיקה גרוזינית. “יאללה”, היא דוחקת בנו. כיאה לתל אביבים בינוניים ומתנשאים, סירבנו, על אף שבסתר לבנו דווקא רצינו. עוד קצת לחץ, והיינו משתחררים. בתום הריקוד היא מתיישבת לידינו ומתחילה לפטפט. דברים אישיים, דברים מקצועיים, שופכת את הלב. על הגירושים שעברה (כאמור, בתוך העדה הגרוזינית), על דובר קוסאשווילי, וכן, גם על גברת שרייר. 
 
לא נעים להשוות, אבל לפעמים אין ברירה. בשורה התחתונה, “ראצ’ה”, הגרוזינית החדשה, אוכלת בלי מלח את ננה ואת ננוצ’קה. התיבול העז, העושר, הריחות – תחושה של אוכל גרוזיני אותנטי ולא גרוזיני תל אביבי. 

לא גרוזינית תל אביבית, ראצ'ה. צילום: אנטולי מיכאלו
לא גרוזינית תל אביבית, ראצ'ה. צילום: אנטולי מיכאלו

 

וכך, על חורבות אותו מקום שבו שהתה ננה במשך מספר שנים, ואחר כך הושמץ כשמיכל אנסקי הרימה ואז נטשה אותו, מגיעה ראצ’ה, שברחה מירושלים בשל המצב הביטחוני. ההפסד של הירושלמים, הרווח של המתנשאים. בן שלום, עודה יושבת, מספרת לנו שעד לפני כמה שנים בכלל עבדה בדואר, ואז החליטה לעשות מהפך בחייה. יחד עם אחיה ישראל, חשמלאי ללא כל רקע בבישול (“חביתה הוא לא ידע לבשל”), החליטו לפתוח מסעדה. היום הוא השף, ואי אפשר שלא להתפעל מהמהפך - מהנועזות בחייה ובקריירה החדשה שלה ומיכולות הבישול שלו.
 
זה מתחיל בטעמים חריפים. למעשה, כמעט הכל פה חריף. סלט הכרוב שהוגש כמנת פתיחה על חשבון הבית חריף; המתבל שהוגש לצד הלחם חריף; מנת הטויני (38 שקל) חריפה אש. אבל איזו חריפות כיפית: הטויני הוא סלט מוח חם ברוטב עגבניות פיקנטי. מזמן לא הגישו לנו מוח במסעדה. 
המרקם הרך בתבל, שמסתתר בתוך הרוטב, כל כך מענג, שהוא מצליח למזג ארבעה חושים יחד לכדי מנה שהיא פשוט מופתית.
 
גם מנת החציל מיוחדת: הפטריג’אני (30 שקל) עשוי משתי שכבות חצילים, שביניהן תערובת אגוזים עשירה ורימונים. איזה כיף לצאת מהשבלונה; לא עוד מנת חציל עייפה עם טחינה או לבנה, אלא משהו אחר שלא טעמנו קודם. וכשמנה חדשה היא גם טעימה, דברים טובים קורים. 
 
התפריט של ראצ’ה נסמך על מטעמים וטעמים ביתיים, ומבוסס על מתכונים עתיקים של המשפחה, שאותם הביאו מחבל ראצ’ה ההררי, השוכן מזרחית לאזור הים השחור והידוע ביין ובקולינריה השופעת שבו. התפריט במסעדה נחלק לקטגוריות של פתיחת שולחן, מאפים, קדירות ומנות גריל, עם נגיעות עכשוויות ומקוריות המתאפיינות בטעמים חמצמצים וחריפים, מגוון עשבי תיבול, רטבים קלים של אגוזים ושזיפים והרבה בשר.
 
אפילו השמות הבלתי ניתנים לביטוי מצליחים לעורר את בלוטות הטעם. אל תוותרו על אחת מהמנות הבאות: ח’ליאה (88 שקל) - קדירת עגל ברוטב רימונים ובצל; פרקילוביו (92 שקל) - תבשיל שעועית ירוקה עם נתחי בשר טלה; סליאנקה (84 שקל) - קדירת עגל במבחר ירקות; שצ’אמאדי (84 שקל) - קדירת עגל ברכז שזיפים בתיבול גרוזיני; וקדלטי (64 שקל) – מנה צמחונית שעיקרה קציצות חיטה עם בצל מקורמל.
 
החוויה אותנטית, גם המוזיקה, המקום יפהפה – ועליו כבר הרעפנו בעבר אינספור מחמאות – והאוכל פשוט מצוין. אגב, אם יחפשו דמות שתחזיר עדנה ל”מחוברים”, בן שלום, כך נדמה, היא אופציה לא רעה כלל.