האמת חייבת להיאמר: מעולם לא חשבתי לצאת לסיור במרוקו, אפילו לא השתעשעתי ברעיון. טוב, אני פחדנית, ויעיד על כך כל מי שמכיר אותי. אבל בני בכורי, בן לא היה מוכן להשלים עם העובדה הזאת, ולכבוד חגיגת יום הנישואים של הוריו עשה יד אחת עם בעלי אודי והזמין אותנו להצטרף אליו לטיול בטנג'יר.
"שבוע בטנג'יר, אמא", זעק בלהט בשיחת הטלפון איתי, תוך שהוא מוסיף ומתאר את המקום, צובע את הכל בצבעים אקזוטיים ושוזר את ההזדמנות להיחשף לניחוחות ולטעמים מיוחדים וכן לסיורים בשווקים ססגוניים. ואני, במתקפה צבעונית שכזו, נשמתי נשימה עמוקה והסכמתי.
אחרי חיפוש מדוקדק ברחבי הרשת מצאתי חברה שהסכימה להנפיק בעבורנו אשרת כניסה ליחיד לטנג'יר. הובהר לי שאצטרך לעלות לטיסה מברצלונה ושהוויזה תחכה לנו בשדה התעופה במרוקו. נציגי החברה הקפידו לחזור שוב ושוב על ההסבר שיכול להיות - וזה קרה להם לא פעם - שהאישור לא יכובד בשדה התעופה בטנג'יר, ושניאלץ לשוב על עקבותינו. וזה לא הכל: התבקשנו לחתום על מסמך המסיר אחריות מהחברה אם כך יקרה. אחרי התייעצות קצרה החלטנו לקבל עלינו את הסיכון, ויצאנו לדרך.
לאורך הטיסה הקצרה בין ברצלונה לטנג'יר - כשעתיים בסך הכל - היינו לחוצים. השאלה ריחפה באוויר: האם ננחת בנמל התעופה בטנג'יר ונחזור הביתה? ההתרגשות גאתה כשהקברניט הודיע שאנחנו מנמיכים טוס ועומדים לנחות בנמל התעופה. השקפתי מהחלון הסמוך אלי וראיתי רק ים. הסטתי את המבט לחלון השני - ושוב, רק ים. נמתח מצד לצד. לרגע נלחצתי: האם הטייס מתכנן לנחות ממש על המים? המטוס הנמיך עוד ופתאום, משום מקום, הופיע מסלול הנחיתה. זו בהחלט הייתה חוויה רבת־עוצמה ומיוחדת.
ירדנו מהמטוס בחשש קל והגענו לבניין שהזכיר במשהו את שדה התעופה באילת בימיו הראשונים. מילאנו טפסים ונכנסנו לתור לבדיקת הדרכונים שתקבע את המשך דרכנו: האם ניכנס או נחזור הביתה. אני עוטה על פני את החיוך הכי רחב שלי, והפקידה מביטה בפנים חתומות בדרכונינו ומביטה בנו ואז קוראת לאחראי. הוא חוזר על שמי בצרפתית, כאילו ציפה לבואנו, ומבקש מאיתנו שנבוא אחריו למשרד. "זהו", לחשתי לבן זוגי אודי, "עכשיו חוזרים הביתה".
ואולם מהרגע שנכנסנו למשרדו, יכולנו להפתעתנו לנשום לרווחה. הוא בדק את הניירת, הצליב פרטים ורשם את שמותינו במחברתו הענקית בעלת הכריכה הקשה השחורה, כזו של פעם. כשסיים פנה אלי ושאל בצרפתית למטרת ביקורי. "אני מעוניינת לכתוב על האוכל המקומי", היה הדבר הראשון שהיה בדעתי לומר. חיוך גדול כיסה את פניו של האחראי. הוא התרווח בכיסאו והחל מספר באריכות על האוכל המקומי הנהדר, על הדגים המובחרים, על המסעדות ועל האטרקציות האחרות שמציעה העיר.
כעבור זמן קצר עצר האחראי את שטף הדיבור כדי להתקשר בטלפון. מדבריו הבנו שביקש לדעת לכמה ימים לאשר לנו את הוויזה. האדם מעבר לקו אישר את שהותנו לשבוע ימים, בדיוק כפי שהתכוונו, והאחראי הוציא מחגורת מכנסיו חותמת רחבה וכבדה, ובה החתים את דרכונינו. עכשיו יכולנו באמת לנשום לרווחה ולהתחיל בטיול.
רוק בקסבה
נכנסנו למונית. במהלך הנסיעה למלון, שארכה כ–25 דקות, הבטנו מבעד לחלון בסקרנות אל הנוף המדברי שהלך והשתנה לנגד עינינו ככל שהתקרבנו לעיר. Mimi Calpe הוא היעד שלו, מלון בוטיק למרגלות הקסבה (המדינה). זהו למעשה בית עתיק שהוסב למלון קטן ויפהפה, עטוף צמחייה ובוסתנים, ולו פנורמה מדהימה אל גגות בתי העיר, אל הנמל ואל חוף הים. החדרים מרוהטים בריהוט מקומי עתיק והרצפה עשויה מקרמיקה מעוטרת.
הסתייענו במדריך מקומי וערכנו סיור רגלי מחוף הים היפה אל תוך הקסבה העתיקה, הנמצאת קרוב לים ולעיר החדשה. לאורך הדרך נחשפנו למגוון הבתים הבנויים בסגנון ספרדי ובֶּרברי, ושאר התרבויות ששלטו באזור וטבעו את חותמן באבן.
בתי הקפה הללו מאוכלסים בגברים. רק גברים. הם יושבים שם שעות ארוכות, מעשנים ולוגמים כוס תה מהביל ומתוק, עמוס בעלי נענע. את הנשים לא רואים במהלך היום. רק בערב הן מפציעות פתאום, חלקן עוטות מלבושים אותנטיים, אחרות בבגדים מודרניים, אך כולן מלוות בבעליהן או בבני זוגן.
בכיכר גרנד סיקו פועל השוק הגדול. פעמיים בשבוע הוא מוקם: בימים שני וחמישי, אז בין היתר מגיעות אליו נשות הברברים מהרי הריף. הן עטויות צעיפים ועליהם כובעים צבעוניים אותנטיים, המזכירים את כובעי הסומבררו המקסיקניים, רק קטנים יותר. בדרך זו הן מגינות על עצמן מפני קרני השמש הקופחת מעל ראשיהן לאורך כל היום. הנשים יושבות על הרצפה, לפניהן מונחות סלסילות קש ענקיות ורחבות ובתוכן מרכולתן המוכנה לכל דורש. פירות, ירקות, עשבי התיבול, עלי החרשוף הנפלאים. ישירות מהאיכר, תוצרת אורגנית שלא ידעה שהיא כזו.
בשוק אפשר לרכוש את הגבינה המקומית כרוכה ועטופה בעלי דקל, ואת הסמנה - מעין חמאת גי מזוקקת שאינה מכילה את מוצרי החלב. לסמנה ניחוח עז, שניתן להבחין בו במאכלים המקומיים בלי לטעום את האוכל. רוכלים הגוררים עגלות קטנות מוכרים לחם שנראה כמו הכלאה בין פוקצ'ה לפיתה. לחם עגול, שחום, שטוח ועבה. לאורך הרחוב ניצבות ריקשות קטנות, מלאות תפוזים וקלמנטינות שהגבעולים והעלים עדיין מחוברים אליהם, כאילו נקטפו בזה הרגע מהעץ. מתברר שזה הסימן לתושבי המקום שהפרי טרי ונקטף באותו היום. בניגוד לשוק הגדול, הפועל פעמיים בשבוע, השוק הקטן פטיט סיקו נמצא בכיכר הנושאת את שמו והוא פועל לאורך כל ימות השבוע.
אנחנו ממשיכים בסיור בסמטאות הקסבה, משוטטים בין דוכני הדגים, הקטניות והתבלינים. הכל צבעוני כל כך, תוסס ועמוס כל טוב. המדריך מכוון אותנו אל מבנה רחב וישן אשר מרוכזים בו מפעלים קטנים, ארטיזנים, להכנת הכפתנים, הגלביות הצבעוניות האופייניות למרוקו. הכפתנים ארוגים בנולים רחבים ובעבודת יד. הגלביות של הגברים אחידות בצבען, לכל היותר מעוטרות בשניים או שלושה פסים בגוון עדין. אלו של הנשים מושקעות יותר, הן בעיצוב, הן בצבע הן ברקמה. ויש כפתנים שונים לימות השבוע ולאירועים חגיגיים, וגם גזרות וצבעים שונים לעונות השנה.
בשתי קומות המבנה מייצרים את הבדים בעבור החייטים והמתפרות באזור. ואולם, על אף מרכזיותו, נראה שהזמן כאן עמד מלכת ושהקדמה פשוט שכחה להגיע. בכוכים הקטנים עובדים במרץ בני שלושה דורות של משפחה אחת. כולם מפעילים במקצועיות ובמיומנות רבה את הנולים הגדולים והקטנים בד־בבד, כשהם משלבים ואורגים את החוטים. המראה מהפנט.
ארון הקודש
בקושי רב אנחנו יוצאים ממפעלי הבדים וחוזרים אל הקסבה. כששאלתי את המדריך אם נשארו יהודים בטנג'יר, הוא עונה להפתעתי בחיוב, אך מוסיף שלא נשארו הרבה יהודים מאחר שרובם עזבו לישראל ולצרפת. הוא מעריך שמספרם 200 ומדגיש שרובם מבוגרים. המדריך מציע לקחת אותנו לבית הכנסת שבתוך הקסבה. אנחנו חוצים שוב את הפטיט סיקו, השוק הקטן, ולומדים שבעבר שימש מרכז הסחר של יהודי העיר.
אנחנו ממשיכים לצעוד בסמטאות הצפופות המאוכלסות בחנויות לתיקי עור, לתכשיטי זהב ולבגדים, ועוצרים בשערו של בית הכנסת. המדריך נוקש פעמים מספר על שער הברזל הגדול והשחור, עד שנשמע מעברו השני קול קרקוש מפתחות. לאחר פרק זמן שנדמה כנצח נפתחת דלת הברזל הראשית, ואדם כסוף שיער יוצא לקראתנו.
הוא מציג את עצמו לפנינו. שמו מרקוס והוא עובד כשומר במקום מטעם המדינה. מזמין אותנו להיכנס דרך שער הכניסה אל פטיו בית הכנסת, והמדריך נשאר בחוץ. הוא מסביר לנו שמשום שהוא מוסלמי, אסור לו להיכנס לבית הכנסת. נפתחת דלת אחרת, ועכשיו סוף־סוף אנו בתוך בית הכנסת. מראהו הותיר אותנו פעורי פה. החלל בוהק ומהווה ניגוד מושלם לספסלי העץ הכהים, שעליהם חרוטים שמות משפחות היהודים שגרו במקום. פמוטות ומנורות מעטרים את קירותיו, ומהתקרה משתלשלים שנדלירים מוכספים ונוצצים. מרקוס פותח בעבורנו את ארון הקודש, ואנחנו מתרגשים לראות את ארבעת ספרי הקודש מכוסים בגלימת פרוכת רקומה ומרהיבה. על בימה קטנה ומוגבהת ניצב כיסא אליהו הנביא, שעליו ערכו בעבר ברית מילה לתינוקות הקהילה.
אנחנו עולים במדרגות אל עזרת הנשים - רחבה יפה המעוטרת בצילומי כתובות של משפחות יהודיות, בחנוכיות ובתשמישי קדושה. מרקוס הסביר לנו שהמקום מתוחזק על ידי המדינה, ושנערכות בו תפילות בעיקר בחגים ובאירועים מיוחדים של הקהילה המבוגרת שעוד נשארה במקום. לא הרחק מבית הכנסת שוכן בית הקברות היהודי "בית החיים", אולם הכניסה אליו לא הותרה לנו. בהמשך ניצב מבנה ששימש בית ספר לילדי היהודים. כיום ילדים לא נשארו במקום, ולכן נסגר בית הספר.
שמנו פעמינו אל ביתו של הסולטן מולאי איסמעיל דאר אל־מח'זן, שנבנה במאה ה–17, וכיום משמש מוזיאון לעבודות אמנות מקוריות ועתיקות מרחבי מרוקו. גם שם מצאנו לא מעט פריטים יהודיים ובהם חלקי מנורות שמן, חנוכיות ועוד. אם מחפשים אוכל כשר, צריך להגיע לבניין של הקהילה היהודית.
חוף הים הוא חלק בלתי נפרד מההוויה של טנג'יר. סיור רגלי לאורך החוף חושף טיילת ארוכה, ולאורכה עמדות תצפית אל הים ואל הנמל היפהפה. המקום עבר לאחרונה פיתוח נרחב, ובמהלכו הרחיקו את הנמל פנימה אל תוך הים וכך הפכו את הטיילת ללב העניין. היא משובצת ספסלים שעליהם אפשר לשבת וליהנות מהבריזה הקרירה ולהביט אל האופק.
בפינות שונות ברחובות המובילים אל הים תמצאו רוכלים המוכרים גרגירי פול וחומוס המבושלים במים ומתובלים בכמון ובמלח, מוצעים לעוברי האורח בתוך קונוסים מנייר. נוסף עליהם תפגשו רוכלים עם מתקן פח בוער, שעליו ערימות של ערמונים במלח, והם כצבע נוסף המשלים את האווירה במקום. רצוי לפקוד את הטיילת גם בשעות הערב והלילה, או־אז היא משנה את מראהָ והופכת למוארת, למיוחדת וכל כך רומנטית.
כעבור יומיים של טיול בסמטאות הקסבה יצאנו לסיור ברכב אל לוויל נובל - האזורים היוקרתיים והמבוססים של העיר, שבהם כבר מבחינים בקדמה ובפיתוח. הרחקנו אל החווילות של עשירי המקום ושל השייח'ים מהאזור ומהארצות השכנות. כאן נמצא גם ארמון המלך מוחמד השישי מוקף חומה רחבת ידיים. רוב הווילות והחווילות המפוארות יושבות באזורים היפים ביותר, ובמקומות הגבוהים והטבולים בירוק - שם אפשר למצוא גם את נקודות התצפית המושלמות ואת פינות החמד בעלות הנוף המרהיב של טנג'יר.
חיי הלילה של טנג'יר ססגוניים ותוססים. רצוי לבקר במסעדות אותנטיות שבהן האוכל המרוקאי המשובח מוגש לאורחים בכלים מסורתיים. בתפריט: קוסקוס צמחוני או בשרי, תבשיל דגים, קציצות, ממולאים והמון בשרים על האש. מבחר סלטים מוגשים על השולחן, ובהם סלק, גזר ופלפל. ויש גם סיגרים ופסטלים וגם פסטייה, עלים של בצק פילו ממולאים בבשר עוף עם קינמון. בדרך כלל במסעדות מופיעה להקה מקומית, לבושה בתלבושות אותנטיות, בכפתנים ובתרבוש על הראש. האווירה שמחה, האוכל טעים והבילוי בלתי נשכח.
חלון לים התיכון
אחרי ימים מספר בעיר יצאנו אל מחוץ לשעריה. היעד הראשון שלנו: עמודי הרקולס. זה למעשה שמם של שני אתרים - ג'בל מוסא ומצוקי גיברלטר - שביניהם המעבר הצר בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. המקום נמצא לא הרחק מכפר דייגים קטן וציורי ושמו קצר א–סעיר.
כפר דייגים אחר שהפך לעיר קיט הוא אסילה, היושב במרחק שעתיים נסיעה מעמודי הרקולס ומושך תיירים אירופים רבים. הם באים לנפוש בו, לטייל בין הסמטאות הציוריות, לשבת בבתי הקפה ובמסעדות, ליהנות מחוף הים ולהשקיף אל הנוף בעמדות התצפית.
מהכפר שהפך לעיר המשכנו בנסיעה אל העיר ווזאן. בעיר זו חיו יהודים רבים בעבר, ועד היום נמצאים בתוכה בית כנסת וספריית ספרי קודש. נקודת העצירה הבאה שלנו הייתה שפשאוון, עיר בצפון–מערב מרוקו שנוסדה כמצודה ונודעת בזכות הצבע הכחול של רחובותיה. השם שפשאוון פירושו "קרניים" בשפה הברברית והוא מתקשר לצורת ההרים שבמעלה העיר, הדומים לזוג קרני עז. העיר זכתה לכינוי "גן העדן על ההר", בעקבות יופיה ומיקומה על מורדות אחד ההרים של אזור ריף, והעובדה שהיא משמשת מוקד תיירות פופולרי.
אם לאורך הימים הראשונים לסיור בטנג'יר היופי והנוף הדהימו אותי, אזי למראה שפשאוון נעתקו המילים מפי, פשוטו כמשמעו. עיר כחולה ולה רחובות צרים, שמהם יוצאים לסמטאות בגוני תכלת. לכל סמטה אופי ויופי משלה, כל אחת מספרת סיפור אחר. המון ילדים משחקים ברחובות, נשים יושבות בפתח הבתים, המון חנויות למזכרות, חנויות טאבון כמו בתוך האדמה ובהן אופים מיני לחם ותבשילי קדרה בטאג'ינים אישיים. חנויות ממתקים ונוגטים שמעליהם חגים המון זבובים גדולים ושחורים. לפעמים זה נראה ככיסוי שחור לממתקים, אבל איש אינו מתרגש מזה מלבדנו. בשפשאוון התיישבו יהודים מגורשי ספרד, ועדיין אפשר למצוא במקום בית כנסת ומקווה.
במרחק נסיעה של רבע שעה משפשאוון שוכנת חוות חקלאות אורגנית, אוברג' דרדרה (Auberge Dardara) שבעליה מציעים מבחר סלטים טריים על בסיס קטניות, דגים וירקות, מתובלים בשמן זית.
עוד אהבנו לאכול את הבסבוסה, עוגת הסולת הפופולרית ואת האלרזיזה, רצועות בצק מטוגנות. מכינים אותן מבצק המסמנה, העובר דרך מכונת הפסטה. נוצרות רצועות דקיקות כספגטי, ואותן עורמים למעין חבילות קלועות ומטגנים בשמן רדוד. מגישים חם לצד התוספות המתוקות המקובלות, ריבה תוצרת בית, דבש וחמאה. פטימה באדיבותה הרבה הגישה לי את המתכונים להכנת המסמנה והבסבוסה, כדי שתהיה גם לכם טעימה נפלאה מטנג'יר היפה.
מסמנה
בארץ היא מוכרת בשם "מופלטה", אך בטנג'יר היא נקראת "מסמנה". מקופלת לריבוע ועבה מאחותה המופלטה, המסמנה עשויה שכבות בצק מרוחות בשכבה דקיקה של חמאה, ומוגשת עם חמאה, ריבה ודבש (לא כשר לפסח כמובן, אבל בהחלט ניתן להכנה לחגיגות המימונה בצאת החג).
החומרים (ל–20 חביתיות):
1 ק"ג קמח מנופה
קורט מלח
2 כפות חמאה מומסת
1 שקית אבקת אפייה
כ–3 כוסות מים פושרים (תלוי במידת הספיגה)
למריחה:
200 גרם חמאה או מחמאה מרוככת
2 כפות חמאה מומסת
להגשה:
חמאה, דבש, ריבה
אופן ההכנה:
מחממים מחבת כבדה. משמנים משטח עבודה, מניחים את השמן לטבילה בקערית קטנה.
בסבוסה
החומרים (לתבניות אישיות קטנות בקוטר 12־10 ס"מ):
לבצק:
1 כוס סוכר
1 כוס פתיתי קוקוס
1 כוס קמח מנופה
½1 כוסות סולת
½ כוס קוביות פירות מסוכרים
2 כפות צימוקים בהירים
2 שקיות אבקת אפייה
2 גביעים (400 מ"ל) של יוגורט
½ כוס מיץ תפוזים טרי
1 כוס שמן
4 ביצים
לסירופ:
2 כוסות סוכר
½2 כוסות מים
2 כפיות מיץ לימון
2 טיפות תפרחת הדרים או מי ורדים
לעיטור: ¼ כוס פתיתי קוקוס
אופן ההכנה:
להכנת הסירופ: שמים בסיר קטן את הסוכר, את המים ואת מיץ הלימון ומבשלים על אש בינונית כ–20 דקות, עד לקבלת סירופ צמיגי. מוסיפים את טיפות תפרחת ההדרים או את מי הוורדים. יוצקים את הסירופ על פני העוגה בעודה חמה ומעטרים בפתיתי קוקוס.