אנחנו מתגוררים בתל אביב, אבל מבלים בחולון. כן, הפוך כנראה מחלק מתושבי חולון, שמבלים דווקא בתל אביב. אנחנו אוהבים את תל אביב מאוד, אבל כשאנחנו רוצים לבלות יום כיף עם הילדים, אנחנו נוסעים לאחד המתחמים המגוונים בחולון – מוזיאון הילדים, מדיטק, מוזיאון הקומיקס, התיאטרון, והפעם מתחם לה פארק בחולון.
אם מחפשים כיף נטו, חולון היא עיר מקסימה ממש. במהלך יום שלם הספקנו לשוט בסירת פלמינגו באגם המלאכותי (40 שקלים לרבע שעה), לדהור ברכבת בין העוברים ושבים (10 שקלים לאדם), לצבוע יצירת גבס (25 שקלים לילד, 20 שקלים אחרי התמקחות) ולאכול במסעדת "סילו" העגולה שמעל, המשקיפה מעל לאגם המלאכותי. וכאן מתחיל ענייננו.
המסעדה האיטלקית מעוצבת בצורה יפהפייה: הריהוט כולל ספות וכיסאות מרופדים ואולטרה־נוחים, המוזיקה חרישית והאווירה כיפית ולא מלחיצה. רק צעקותיו של השף במטבח הפתוח קצת מפחידות - את הצוות שלו וגם קצת אותנו. אולי נדמה לו שהסועדים לא שומעים אותו, אבל או־הו, כמה ששומעים.
הזמנו מנה ראשונה ועיקריות, והכל התעכב יתר על המידה. צריך להוציא חוק: מעל לשבע דקות איחור - יש לפצות את הסועדים, ממש כפי שנוהגות חלק מחברות הפיצה. היה אפשר להגיש בינתיים פוקאצ'ה ומטבלים על חשבון הבית. פה מרגישים כמו באל־על: איחור הוא לא פעם בילט־אין.
כשכבר הגיעו המנות, הופתענו לגלות שהמנות העיקריות הגיעו לפני הראשונה. מוזר, אבל זרמנו. גם בשולחן הסמוך הגישו את העיקריות לפני הראשונות. בלגן? לא נכחיש. ואולי זה קונספט חדש: אכלו קודם את הראשונות, אחר כך את הקינוחים, ורק בסוף, אם יישאר לכם מקום, השקיעו במנה הראשונה. יכול להיות מעניין. מי קבע שזו לא הדרך הנכונה?
כך או כך, מנת טורטליני ציידים היא נחמה מעולה לכל איחור. הבצק ממולא בבשר ראגו המבושל שעות ארוכות ביין אדום ומפורק עם רוטב ציר בקר ושמנת. מנה עשירה בטעמים, ומגרה למראה: כל טורטליני נראה בריא, שמנמן וממולא היטב – איזה עונג של מנה, ואפילו מחירה סביר לגמרי (69 שקלים). פילה הדניס (105 שקלים) הגיע מבושל רק בחציו – תוכו נא וטעמו לא משהו. כנראה השף היה צריך לצעוק קצת יותר חזק - הפעם על עצמו. המנה חזרה לסיבוב צלייה שני ושבה טובה בהרבה. הדג היה עשוי היטב ומתובל באופן מדויק, כשהוא נח על ניוקי שמנת כמהין מענג ופטריות טריות.
ואז הגיע המנה הראשונה – נו, לפחות לפני הקינוח. קרפצ'יו נהרות (59 שקלים) כולל, לפי התפריט, נתחי סלמון טרי עם - שימו לב לפירוט המגרה ועם זאת מוגזם - יוגורט אזוב, שמן זית כתית, זרעי עגבנייה, לימון טרי, גרידת לימון, צנוניות, עגבניות שרי, עלי ארוגולה, בזיליקום ומנטה, שומשום ואגוזי לוז קלויים. מרוב חומרי גלם לא רואים את הדג. התוצאה היא לא עירוב חושים מסחרר, אלא בלגן בצלחת. כל חומר גלם טעים כשלעצמו, כולם או חלקם יחד הם יומרנות יתר, וטוב היה לו צניעות הייתה גוברת על אובר־יצירתיות.
קינוח מקורי מגישים כאן: קוביות אבטיח עם כדורי גלידת בולגרית - ערבוב של גלידת וניל עם גבינה בולגרית. תוצאה נועזת ומבורכת, והלוואי ששפים נוספים יחשבו קצת מחוץ לקופסה ויעזו. התוצאה: גלידה מתוקה יותר מאבטיח (ובכל מקרה כדאי גם פה להסתפק בתוצאה המרתקת הזו ולוותר על התוספות שבמנה: טראפלס שוקולד וברס בוטנים).
הבילוי הסתיים בהצלחה, לא לפני שעשינו סיבוב ברכבת ההרים הסמוכה (10 שקלים לאדם).
"סילו", שדרות ירושלים 210, מתחם לה פארק, חולון, 03-573-3315, 3/5
אחד בעקבות שמונה
צריך להיות גאוותן כדי לא לנסות לטעום את המנות הנמכרות במחיר של שמונה שקלים, ברשת "שמונה" של השף מושיק רוט. "שמונה" היא "קופיקס" במהפכת המחירים, אבל לא בקונספט ובטעמים.
טעמנו חלק מהמנות, חלקן בינוניות, חלקן מפתיעות ממש. על השניצל אפשר לוותר, אם כי לכו תתווכחו עם ילדים, אבל המבורגרים עם טלה, עם אנטרקוט או עם מרגז הם יצירות מופת אחת־אחת. הזמינו שלושה במחיר מגוחך, מקסימום לא תאהבו אחד מהם. גם הסלטים (שרי או כרוב) סבירים לגמרי, בטח במחירם, וטבעות הבצל וגלגולי הפירה אינם בשורה קולינרית, אבל מחירם שווה לגמרי את התמורה.
עצם הגעתה של "שמונה" בקרוב לתל אביב היא בשורה לתושבים המקומיים: מתלוננים על שכר הדירה המופרז בעיר? תתחילו את המהפכה באוכל הנמכר בחוץ. "שמונה" הוא לגמרי אופציה רעננה ליהנות בלי לרוקן את הארנק.
"שמונה", בכל הארץ 3.5/5