מסעדת "הרברט סמואל": למרות הכל, נהנינו

האיש שכתב את "שלווה" של להקת הנח"ל, ככל הנראה שרבט אותו בעודו יושב במסעדת "הרברט סמואל" בהרצליה וצופה מהחלון על המרינה הפרושה תחתיו. נעים פה, ב"הרברט סמואל" הכשרה במלון ריץ: מוזיקת ספא מרגיעה, מלצרים אדיבים, אווירה מוקפדת וכך גם הקהל – לבוש באופנת יוקרה, מסורק למשעי, מנומס להפליא. 
 

גם הפרזנטציה של המנות הראשונות מוקפדת ויפהפייה, ומשדרת באותה הרוח. טרטר סלמון (62 שקלים) מוגש כאן עם חומרי גלם ירוקים, קרמיים וצהובים. הירוק הוא קרם אבוקדו, כלשון התפריט, ולמעשה זהו אבוקדו מעוך וחלק; הקרם הוא ויניגרט קולרבי (ולא קולורבי, כפי שנכתב בתפריט), שבאמת טעים אך טעמו נבלע בתוך הבלילה; והצהוב הוא קראנץ' תירס - חטיף אפרופו מסוגנן. השילוב בין כולם חביב, במקרה הטוב, אולם זו לא מנה שחייבים לטעום אם הגעתם עד הלום. 

 

גם סלט הקיסר (46 שקלים) בינוני: הרבה חסה (בתפריט משום מה מכנים אותה חסה פריכה), מלפפון (בתפריט: מלפפון טעם, לא פחות) ושתי חתיכות כל כך קטנות של אנשובי, שכדי לגלות ולדוג אותן נזקקנו למשקפיים. 

 

כמו בכל מסעדה, גם פה יש מנות טובות יותר וטובות פחות. בניגוד מוחלט לראשונות, המנה סליידר טלה (98 שקלים) הפתיעה אותנו: מבחוץ היא נראית כמו המבורגר בלחמנייה, אבל במקום קציצה יש נתחי כתף מפורקים, הלחמנייה עשויה תירס ובתווך עלי נענע (לו היו מוזכרים בתפריט, סביר שהיו מכונים עלי נענע עליזים). עם רוטב ברביקיו וקטשופ סלק, טוויסט שתמיד עובד עלינו, מדובר במנה מרעננת ויצירתית, נועזת וטעימה. 
 

סינטה עגלה (152 שקלים) החזירה את החוויה לאחור: פרוסות הבשר היו עבות מדי, עשויות מדי ותפלות מדי. מייפל תפוחים בצד הצלחת אומנם מרטיב את יבשושיותה של המנה, אבל לא מצליח להציל אותה. ולמרות הכל, נהנינו. איזו מין שלווה. 
 

 

מהו זמן סביר מרגע הגעתכם למסעדה ועד שהמלצר יפנה אליכם? ב"שסטל", המסעדה השייכת למתחם האירועים "מקום בלב" ברעננה, 12 דקות הוא זמן הגיוני. אלמלא פנינו ביוזמתנו למלצרים והסבנו את תשומת לבם לכך שאנחנו יושבים פה בסבלנות אך גוועים ברעב, ייתכן שהיינו ממתינים זמן רב יותר. זה המקום לציין שמרגע זה, השתנה השירות ב־180 מעלות וזכינו למלצרית אכפתית ואדיבה. 
 

"שסטל", מסעדה בעלת שם ומיתוג חדש למסעדות אחרות שישבו באותו מקום תחת שמות אחרים, הוא מקום שמכנים אותו "עם אופי": אווירה כפרית משהו, עם שולחנות עץ ופריטי וינטג' קלישאתיים כמו פטיפון ישן וקומקום ענתיקה. אנחנו פחות בעניין, אבל מפרגנים למי שחושב ההפך. חבל רק שחלק מצמחי העציצים עשויים פלסטיק - קצת מוזר, בהתחשב בכך שהמקום מתבסס על גינת ירק שבה קוטפים את חומרי הגלם. 
 

התפריט גולמי למדי, המחירים פחות. במנות הראשונות אפשר למצוא גם מחיר שערורייתי של 59 שקלים עבור מנת כרובית אפויה, וקרפצ'יו ב־52 שקלים; ובמנות העיקריות 142 שקלים למנת פילה בקר, שלפחות לפי התפריט סטנדרטית לחלוטין, והמבורגר בלחמניית מחמצת ב־78 שקלים. הקהל שמגיע הוא, לפי מה שנדמה לנו, אצולה רעננית, ואולי בגלל זה המחירים פחות קריטיים עבורם.

 

אנחנו הסתפקנו במחירי ביניים: תאנים טריות הן פרי שלא מנוצל דיו במסעדות ארצנו, וחבל. גם הגויאבה. פירות כל כך טעימים ולא נדושים, שממש דורשים משימה ב"מאסטר שף" הבא. כאן התאנים המתוקות חתוכות לרבעים ומוגשות עם גבינת ברינזה ואגוזי מלך (48 שקלים). אין פה טוויסט קולינרי כלשהו, ובכל זאת, מנה ראשונה מרעננת וקלילה, כיפית ומומלצת. לעומתן, החציל השרוף הוא האמא של השבלוניות. באופן מוזר, הוא מוגש בקערה קטנה, כך שהוא מתקפל לתוכו. שלנו הגיע נטול בשר והכיל בעיקר גרעינים, עם שמן זית וטחינה סטנדרטיים (42 שקלים). 
 

מוסר ים (128 שקלים) הובטח שיגיע עם לפת מקורמלת, אבל כנראה שבגן הירק נגמרו הלפתות והוא הוגש עם אנטיפסטי סטנדרטי. התנחמנו בדג שעשוי באופן מדויק ועסיסי, ונראה שדגו אותו לאחרונה. המנה הטובה מכולן היא עוף בטאג'ין עם ירקות שורש - סלרי, גזר, כרישה ופירות יבשים (78 שקלים). שוב, ללא יצירתיות יוצאת דופן, ובכל אופן מדויקת ומוקפדת, ועל כך הערכתנו.