הכוסות המטונפות בעולם קיבלו את פנינו ב"מאמא לולו", לשעבר "לולו קפה", בית הקפה הוותיק בן 14 השנים שבאחרונה מגיש גם מנות חמות והפך, בעצם, למסעדה לכל דבר ועניין. כמאמר הפתגם האוזבקי, "הראה לנו את הכוסות שלך ונאמר לך איזו מסעדה יש לך". לצורך השוואה, במסעדת "רפאל" ז"ל של רפי כהן יבדל"א, הניקיון היה כה מוקפד, שאפשר היה לאכול מהרצפה. אוקיי, לא מהרצפה אבל בוודאות מהפאנלים. את קוביות הקרח היו מכינים ממים מינרליים מורתחים כדי שיהיו שקופות ולא לבנות כמו הקוביות אצלכם בפריזר.
“מאמא לולו" היא מקום שכונתי, חביב, כזה שכיף להביא אליו את הלפטופ בבוקר ולעבוד בו בניחותא עם סלט טרי בצד וליונל ריצ'י ברקע. כן, נשבעים ששמענו אותו ברקע.
המלצרים כאן חובבניים. אף אחד לא יודע מי זו "מאמא לולו", מה סגנון האוכל שלה ומהו טעמה של כל מנה. גרוע מכך, לאורך כל הארוחה לא נשאלנו ולו פעם אחת אם טעים לנו.
לא שאלו אותנו, אבל מזלנו שיש לנו פלטפורמה עיתונאית בשביל זה. התשובה, אגב, חלוקה. המנות הראשונות מיותרות ותפלות, לעומת העיקריות שהיו ההפך הגמור. ויש לנו עדכון נוסף לעדכן את המלצרים: לא יודעים מי מבשל, אבל ככל הנראה יש לו השפעות טריפוליטאיות.
הקוסקוס עם המפרום (58 שקל) הוא הקוסקוס השני בטיבו שאכלנו בעיר - אחרי זה שמוגש ב"מטבחון". הגרגירים דקים (חבל שהוגשו כגושים ולא נמעכו קלות בטרם הוגשו) ושתי קציצות המפרום אלוהיות. את המנה הם מגישים ללא מרק, כפי שנוהגים הטריפוליטאים. זה מזכיר את ארוחת שישי בבית אמנו לפני 30 שנה, כאשר האורחת האשכנזייה סיימה את הקוסקוס עוד בטרם הגיע המרק, בסצנה אייטיזית. אל תוותרו על המרק הסמיך, שישדרג את המנה.
גם הפרגית הממולאת (64 שקל) היא מנה מצוינת, אומנם מיניאטורית כיאה למסעדות תל־אביביות, ולא פוטוגנית בעליל, אבל עשירה באורז ובבשר בקר טחון ומתובלת היטב.
חבל רק שמנות הפתיחה מלאות הרצון הטוב היוו אכזבה: סלטים של סבתא (38 שקלים) - כמובן שהמלצרים לא ידעו מי הסבתא - לא מתובלים כלל ואנמיים בטעמם. גם לביבות הערוק עם העוף והפטרוזיליה (32 שקל) היו דלות בטעמן, וחבל.
טוב עשה הבעלים שהחליט לפרוץ את תקרת הסלט והכריך, וטוב יעשה אם ייקח את אנשי המקצוע הנכונים, יבצע הדרכות וירים את המקום הזה קצת יותר גבוה ממה שהוא היום.
"מאמא לולו", אלקלעי 5, תל אביב, 03-6020805.
טעם הקמפניה
אווירה של אולם אירועים תוקפת אותנו כבר בכניסתנו למסעדת "קמפניה" באזור התעשייה בראשון לציון. תאורה חזקה של חתונה, פרוז'קטורים של ממש, כאילו מרמזים שמצלמת הווידאו מתפקסת בכם ומצופה מכם להרים כוסית, למלמל לחיים ולהתפלל ששלוש השניות המביכות האלו יעברו במהירות; מוזיקת חתונות ברקע - המסעדה כשרה למהדרין, אבל קול באישה כאן אינו ערווה; וילונות וחלונות ארוכים בחזית, אולם בשונה מאולם אירועים סטנדרטי, הם אינם מצוחצחים, ועקבות המטלית נראות בבירור על גבי הזגוגיות.
גם התפריט משדר אולם אירועים: סיגר כבד עוף, חומוס לניגוב, פילו בשר, קבבוני טלה, אסאדו. פיהוק. למרבה הפלא, השבלונייה הזו טעימה. לא כזו שתגרום לנו להגיע לכאן שוב - כדי שנגיע שוב צריך להפתיע אותנו, לחדש, לרגש, לא לאכול חומוס - אבל יהיה זה שקר לומר שלא נהנינו.
אלה ימיה הראשונים של המסעדה, ונדמה שיש עוד על מה לעבוד. השתלמות מלצרים היא רעיון מצוין להתחיל בו, ולא רק למצוא צעירים ולומר להם: "מה הבעיה? קחו את ההזמנות ובסיום האוכל אספו את הצלחות”.
למשל, קיבלנו את המנות הראשונות והעיקריות יחד. בום. בלי זמן לעכל. מה שמפתיע יותר הוא המהירות שבה הוגשו המנות - זמן שמעלה חשד שמא כל המנות מוכנות מראש ורק מחוממות.
פינוק קמפניה (48 שקל) הוא שלוש פטריות שמפיניון ממולאות בבשר בקר עם צנוברים, עליהן צ'ילי מתוק וקלישאתי. גם עלי הפילו מזכירים אולם אירועים: ממולאים בבשר טלה ומונחים זה על גבי זה בפוזיציית אולמי בון־טון (52 שקל).
ארבע צלעות הטלה הוגשו עשויות היטב, בכמות נדיבה ובמחיר מופרז ביחס למסעדה ולרזומה שלה (169 שקל). גזום הגזמתם. ואילו קדאיף בשר הטלה (89 שקל) הוא האמא של הקלישאות - בשר טלה עטוף בשערות, ועליו סלט עגבניות ובצל טרי. רענון התפריט כבר בשלב מוקדם יעשה גם הוא טוב למקום.
הייחוד העיקרי של "קמפניה" מאולם אירועים הוא שולחן הקסמים. בכל המסעדה יש רק שולחן אחד, שלקוחות מזמינים מראש. לדברי המלצר, זהו השולחן החמישי בלבד בעולם שעליו מוקרן סרטון מהתקרה, ובו גמדים (כן כן, גמדים) עורכים, בכאילו, את השולחן. גימיק חביב לילדים, אבל גם מבוגרים - אינפנטילים יותר או פחות - התרגשו ממנו וצילמו בטלפון בהתלהבות.
הפוטנציאל קיים, אבל אם בעלי המסעדה הצעיר (30 בלבד) רוצה לכבוש את הקהל ולהפוך לאלטרנטיבה אמיתית, הוא צריך לכוון גבוה הרבה יותר.
"קמפניה", ברשבסקי 8, ראשון לציון, 03-903-7667.