"עראיס" של ירון קסטנבוים היא מסעדה סטנדרטית מארץ הסטנדרטיות

על הנייר, בעליה של "עראיס" שבמתחם שרונה מקטלגים אותה כמסעדת בשר. אבל האווירה, המוזיקה הבוקעת מהרמקולים (אמנים כמו חיים משה, אביהו מדינה וג'קי מקייטן), השיפודים, המסבחה, המרגז והשקשוקה מסגירים את זהותה האמיתית – מדובר במסעדה מזרחית. התפריט חסר יומרנות, ולמעשה לא ממש הצלחנו לזהות בו את טביעות אצבעותיו של השף המוערך ירון קסטנבוים שחתום עליו. 
 

הפתעה אחת פגשנו כבר בהתחלה: זו כנראה מסעדת הבשרים היחידה שלא מגישה לילדים את המנה האולטימטיבית עבורם - שניצל וצ'יפס. הקטנים ייאלצו להתמודד עם שיפוד פרגית סטנדרטי, נקניקייה או המבורגר. בשם עם ישראל, נקווה כי זהו עניין של זמן, ובקרוב מאוד ייכנעו בעלי המסעדה לדרישות הילדים ולתחנוני ההורים.
 

 

בראשונות טעמנו את קציצות הבית (32 שקלים) – לא יודעים בית של מי, אבל לא של קסטנבוים, בוודאות. היו אלה קבב טלה וקציצות מרגז עם באבא גנוש ופטרוזיליה, פשוטות למדי, טעימות בחצי כוח. גם מנת ירקות כתומים צלויים במחיר מופרז (38 שקלים) לא הדהימה ולא מספיק מיצתה את הגימיק הכתום. מצאנו בה בטטה, גזר, דלעת ופלפל כתום צלויים, א־גרויסע מציאה.

 

בגזרת המנות העיקריות רצינו, השתוקקנו, לאתר את טביעות האצבע של השף הפוטוגני – אך לשווא. מנת גרגרי המסבחה המעושנים מתומחרת אף היא גבוה מדי (68 שקלים) ביחס לצלחת בעלת שכבה דקיקה של טחינה ועליה סלט עגבניות, חזה טלה ומכסה אנטריקוט מעושנים בשבבי עץ הדרים. לא יודע איזה הדר הוא היה מההדרים, אבל אנחנו לא הרגשנו, לא תפוז ולא לימון ולא אשכולינה. מנה טעימה, אבל כמותה תמצאו בכל ז'ורנל. 
 

פילה הסלמון אומנם מתומחר סביר (89 שקלים), אבל מגיע בנתח צנוע בגודלו. הוא היה עשוי היטב, ולידו הוגש מה שמסתמן כגולת הכותרת: סלט כרובית וכרוב אדיר־ממדים, חתוך טרי-טרי ומתובל באופן משגע, שטרף את כל הקלפים והשאיר אותנו מבולבלים. סוף־סוף מצאנו טביעת אצבע של השף.

קינחנו בעוגת שוקולד פרווה (המקום פתוח בשבת, אבל במסעדה לא רוצים שתחטאו פעמיים), סטנדרטית מארץ הסטנדרטים.