נקודת המוצא שלי, מבחינת העדפה, היא בית ריק. “אני אוהבת את הספייס שלי” זו אמירה שהיא ברמת אנדרסטייטמנט. כשהייתי בת 22 הסכמתי בפעם האחרונה לגור עם בן זוג בדירה אחת. זה היה נורא. התחושה הזו שלא משנה איפה את מורידה חולצה, יש מישהו שבוהה לך בחזה, הייתה בעייתית מבחינתי. כנראה בגלגול הקודם הייתי ילדת קיבוץ אומללה וטראומטית שלקחה את חייה במו ידיה אחרי שהיא הבינה שצפויה לה ילדות ארוכה של מגורים משותפים, אחרת אין דרך להסביר את הסלידה שלי מהמחשבה על לחלוק חלל עם מישהו חוץ מהכלב שלי.
גם בכל הנוגע לאירוח, מאז ומתמיד הייתי מעט יותר בדלנית. בעוד שמרבית החברים שגדלתי איתם נהנו להקים קומונות נעורים כאלו של התגודדות ארוכת ימים, נסיעות לתל אביב ורביצה חסרת מעש בבתים אחד של השני, אני תמיד העדפתי פגישות חברתיות קצרות וממצות. באנו, ראינו, כבשנו ועפנו הביתה לראות "שישי עם עינת ארליך", התוכנית שהייתה התשוקה המרכזית שלי במהלך שנות נעוריי המהבילות.
בשנים האחרונות, הגישה שלי לנושאי אירוח מעט השתנתה. יש שיאמרו שגיליתי את תענוגות האירוח על פי תורת מרתה סטיוארט. אתה מזמין אנשים לארוחת ערב, מרים מגש שרקוטרי מושלם, מצלם אותו מכל זווית לאינסטגרם, מדבר איתם קצת על נושאים גנרים במיוחד ואז משחרר אותם לדרכם. למעשה, חיי הבוגרים הם מימוש מזוקק ומופלא של מה שתמיד רציתי להיות - עם עצמי ובעיקר עם עצמי, כולל גיחות אנושיות חברתיות קצרות שאיכשהו סובבות סביב אוכל. אידיליה. כיף להיות אדם בוגר, בחיי, בא לי כבר להיות אפילו יותר בוגרת ולצאת לפנסיה. אבל זה כבר נושא אחר. אז אני עדיין לא בגיל הפנסיה, אבל לעזאזל, ממש כמו כל פנסיונרית שמבינה מה טוב בשבילה, אני אוהבת להיות בבית. הכי אריק איינשטיין.
החיבה שלי לשריצה משותפת עם חברים בבית היא לדעתי פתרון ללא מעט סוגיות חברתיות מורכבות. למשל, כסף. בכל אופן, אחד הנושאים החמורים בעיניי בכל העניין של אירוח חברים ומפגשים עם חברים, זה הפער בין היכולות הכלכליות של חלק מהחברים שלכם. אני באופן אישי זוכרת שנים מעט יותר דחוקות שהצמצום הכלכלי שהייתי שרויה בו היה מונע ממני לייצר גם את המפגשים החברתיים שכן רציתי ליצור. הדבר רק חיזק אצלי את החיבה לאירוח ביתי. כי כפי שכבר ציינתי, הנושא של חיי חברה וכסף הוא מורכב, ואחד הרגעים הטעונים ביותר בכל הנושא הוא ימי הולדת.
הבון טון של ימי ההולדת בדור שלי הוא יציאה לפאב או למסעדה ארורה, שם כל אחד מהאורחים נדרש לדאוג לתקרובת שלו בעצמו. כלומר, יצאתי מהבית, שילמתי על מונית, הגעתי למקום שאין לי שום רצון להיות בו וכעת אני גם נאלצת לשלם על אוכל או משקה שאין לי שום רצון בהם. מבחינתי, לחגוג יום הולדת לחברים זה ערב של בלהות. על פי הכללים הלא כתובים של הטקס, ברור לכולם שלא חייבים להביא מתנה. אני מעדיפה להביא מתנה. אני מעדיפה לשלוח לחברים תיק של שאנל מאשר לשלם על מוניות ועל קוקטייל בעלות של 50 שקלים ולשרוף ערב שיכולתי להעביר אותו באופן הקסום ביותר עם הכלב שלי בצד אחד וסנדוויץ’ סביח ביתי בצד שני.
גם במקרה הזה, פתרתי את הנושא עם אירוח ביתי מוקפד. אני תמיד עושה ימי הולדת ביתיים וקונספטואלים. אני דואגת לאוכל ולפינוקים, ומי שרוצה יכול להביא מתנה. כלומר, חייב. בקיצור, למה אנשים כל כך סולדים מבילוי ביתי עם חברים? אני משערת שבמדינות אחרות וקרות יותר מדובר בנוהל הרבה יותר מקובל. אנשים יוצאים פחות מהבית כי תנאי האקלים לא מאפשרים את זה. כך נוצרו מסורות מרגשות למדי כמו תרבות ה־Hygge הדנית שכולה קוראת להתכרבלות ביתית בצוותא.
אצלנו, לדעתי, ה־Hygge אמורה להיות לא פחות חזקה גם אם מהסיבה ההפוכה - ממש כמו שהדנים לא יוצאים מהבית בחורף הנצחי שלהם כדי לא לספוג את תנאי מזג האוויר, כך גם אנחנו, מפאת הקיץ האינסופי. בעולם מתוקן היינו מבינים שבעונה זו המקום הראוי ביותר לשרוץ בו הוא הבית, לקור המזגן ולחומו של המיקרו.