ב"קלמטה" אין יצירות מופת, אבל יש בהחלט ארוחה בסיסית נעימה

איך יודעים שבא אביב? מסתכלים סביב־סביב, ואם רואים נחילי תיירים כובשים את יפו, עד כדי כך שהילדים שואלים אותך אם מישהו פה בנוסף אלינו מדבר עברית, אז יודעים שבא אביב. מסעדת "קלמטה" יושבת בטבורה של כיכר, באחד המקומות היותר יפים בעיר. ברוב המקרים, מסעדות תיירים מגישות אוכל ממוצע ומושכות את הלקוחות באמצעות מארחת בעלת חיוך ים־תיכוני כובש, אבל "קלמטה" יוצאת דופן: לא עוד מסעדה שמתחנפת לתייר, אלא בעלת סטנדרטים גבוהים, איכותית, נעימה ומתאימה גם לישראלים.
 

הלחץ מגיע לשיאו בשבתות, בשעות הבוקר המאוחרות: צבא של תיירים, עם ישראלים רעבים, צובאים לפתחה של המסעדה היוונייה השמחה. מי שהשכיל להזמין מקום מראש מרוויח, כי המלחמה על מקום פנוי גורמת ללחץ מצד כולם. אף על פי שהזמנו מקום מראש, זכינו לשני טלפונים מהמסעדה - אחד שעה לפני מועד ההגעה, והשני חמש דקות לאחר האיחור הישראלי שדפקנו (לכו תמצאו חניה בסביבה) - רק כדי לוודא את הגעתנו ולנצל היטב כל אחד מהשולחנות. משתלם, אגב, להתעקש ולבקש שולחן עם נוף לים. הלב ממריא אל על, והחיים נראים לפתע שלווים.
 

הגענו לבראנץ' - שישה סוגי ארוחות המוגשות עד לשעות הצהריים המוקדמות. חגיגה יוונית (76 שקלים) כוללת אומלט עשיר בקישואים, בגבינת פטה, בבצל ובעשבי תיבול, עבה כמו פשטידה ומשביע כשלעצמו. יחד איתו מוגשים מזטים: סלט גזר, סלק, עגבניות מרוסקות, דג כבוש, חצילים וסלט ירקות. אין פה יצירות מופת, אין פה טעמים נועזים או פרשנות קולינרית, אלא ארוחה בסיסית אבל נעימה, טעימה למדי ובהחלט משביעה.
 

יצירתיות מצאנו בארוחת בוקר דייגים (78 שקלים), שבמרכזה חביתה עם שרימפס. מודים, לא יצא לנו לטעום עד כה שילוב כזה, והאמת שהוא מפתיע ומוצלח. עם טעם מענג של איקרה וטעם דומיננטי של דג כבוש, נדמה שמדובר בארוחה כיפית ששווה לחזור בשבילה. למרות הדוחק וההמולה, ולעתים ההמתנה הארוכה עד שהמנות יוצאות מהמטבח, המלצרים מסבירי פנים, משתוקקים ממש לסייע ולפתור כל קיבה רעבה או לא מרוצה. מתי יגיע כבר החורף, התיירים יחזרו למחוז חפצם בשלום וישאירו לנו, רק לנו, את "קלמטה"? 

מהו משך הזמן ההגיוני שתמתינו לאוכל שהזמנתם במסעדה, עד לרגע שבו תחטפו קריזה? ב"טריולה" בפתח תקווה המתנו יותר מ־35 דקות עד שהגיעה פת פיצה לחכנו - משך זמן שערורייתי לכל הדעות. להגיע לכאן לקח לנו פחות זמן. תקלות קורות, בכל תחום, השאלה היא איך מתמודדים איתן. המלצר הנבוך תירץ את העיכוב בפקק שנוצר במטבח עקב אירוע פרטי הנערך בחדר האחורי. האמת, שמחת זקנתנו. אבל מה מצפים שנעשה, כמה זמן עלינו להמתין – האם חצי שעה זה פרק זמן סביר? אולי שעה?

לו היינו מלצרים או מנהלי משמרת, היינו מוציאים, על חשבון המסעדה, מנה קרה כלשהי, או אפילו לחם ומטבלים; מנות שלא דורשות התערבות יד טבחים, אלא רצון טוב של התנצלות, העיקר לא להשאיר קיבה מגרגרת ורעבה. פה הסתפקו בהתנצלות ובהבטחה לפיצוי בסוף הארוחה. בעצבים ובקרקורים, חיכינו.

לאחר 35 דקות, כאמור, הגיעו יחד לשולחננו כל המנות שהזמנו - מנת פתיחה, פיצה ושתי מנות עיקריות. הכיצד אפשר להתמודד עם צונאמי כזה של אוכל? לפני רגע גווענו ברעב, ועכשיו נתפוצץ? אם נאכל את הפיצה, הבשר יתקרר; אם נתחיל באנטרקוט, הפיצה תתייבש. 
 

אצלנו הוחלט שהאנטרקוט ישמש כמנה ראשונה, והוא היה עסיסי ושומני, טעים אם כי נטול תיבול, ולדעתנו גם לא הומלח (138 שקלים לנתח של 300 גרם). זו מסעדה איטלקית, כך שצ'ימיצ'ורי לא בא בחשבון, וכדי להרטיב את המנה הציעו המלצרים קטשופ. האם קטשופ הוא מוצר איטלקי? 
 

החדשות הטובות הגיעו אחר כך, ומרגע זה תמו תלונותינו: מנה טעימה יותר היא ריזוטו עם מוסר ים (92 שקלים) – עדין ומענג ממש, עשוי על הפלאנצ'ה, מתובל באופן מדויק ובעל ריחות מגרים, עם פטריות, כמהין ופרמזן, חמאה, יין לבן ועירית. גם הפיצה קרצ'ופו מהטאבון (63 שקלים) הגיעה כמצופה ממנה: דקה ופריכה, ועליה ארטישוק, רוטב עגבניות, מוצרלה, קלמטה, בצל סגול ופלפל חריף – תאווה לעיניים, לאף ולחך. פיצה כזו בא לנו לאכול בכל ערב.

כשהבטן נרגעה, נרגענו גם אנחנו. בסך הכל, "טריולה" היא מסעדה כיפית, מהודקת ומכוונת גבוה. לפעמים קורות תקלות, ולפעמים אנחנו סתם נודניקים.