תמונת ראי: שתי הנשים החזקות של הפוליטיקה הישראלית

על פניו, לשלי יחימוביץ׳ יש נתונים אובייקטיביים טובים בהרבה משל מירי רגב. הרהיטות שלה מושלמת, היא חדה כתער, מנומקת כמו עורכת דין, משדרת ענייניות ותחכום. את רגב אי אפשר לתאר כך. היא גוש רגש מתפרץ, תיאטרלית, משתמשת לא פעם בשפת רחוב ולעיתים אפילו עילגת, מרוב התלהבות קורה שהיא שוכחת מאחור את הנימוקים. 
 

מבחינת פוטנציאל, אין הרבה התלבטות למי מהן יש יותר כישורים ובכל זאת, הקריירה של רגב בעליה והיא בשיאה, ואילו שיאה של יחימוביץ׳ מאחוריה. למה זה קורה? מה בקווי האישיות של רגב עובד לטובתה בזירה הפוליטית, ומה בקווי האישיות של יחימוביץ׳ עובד כנגדה?

למירי רגב יש סממנים של אישיות היסטריונית. היא מאוד רגשית ופועלת ישר מהבטן. היא מלכת הדרמה, זקוקה לתשומת לב בכל מחיר, ונראה שלא משנה לה באיזה טריק ושטיק להשתמש, העיקר לקבל במה וכותרת. הנפות ידיים, צעקות, צ'פחות, חיבוקים, נפנופי דגלים - עבורה, כל אלה הם כלים לגיטימיים. 

אישיות היסטריונית מונעת מצורך עז לכבוש את ליבם של אנשים. על רגב אומרים שאין שני לה בחיבור לשטח, באופן טוטאלי וללא גבולות. כך היא צוברת את הכוח שלה, מאירוע לאירוע ומהרבה היכרויות. 
 

מהרגע שהצטרפה לליכוד ב-2008, לא ניתן להתעלם ממנה. בקרב מתנגדיה היא מכונה וולגרית וחסרת תרבות. נאום ה״כפיים״ שלה היה מופע אימים עבור אלה שסולדים ממנה. היא בועטת בפרצוף של כל קורקטיות פוליטית. ה״סודנים הם הסרטן בגוף שלנו״, או ה״תוציאו אותו עם הכסא, תעשו לו יומולדת, אחת-שתיים-שלוש ותעיפו אותו לעזה״ , שאמרה על ח״כ זחאלקה בוועדת הפנים, הן רק שתיים מתוך דוגמאות רבות.

בקליקות אליטיסטיות היא נחשבת לגרוטסקית ושמה אפילו הפך לכינוי גנאי, אבל בקרב חברי מרכז הליכוד ואצל בוחרי ימין רבים נראה שעוצמת הרגש שלה דווקא נגעה בדיוק במקום הנכון, והמניירות האלו רק חיזקו אותה. איך אמר אחד הפעילים בכתבה שפורסמה על רגב לאחר הפריימריז? ״בליכוד מתים עליה בדיוק כפי שהיא״.

נראה שיחימוביץ׳ חיה בעולם של שחור ולבן, ללא אפורים. כשהיא בעד מישהו, היא משבחת אותו בכל הזדמנות. כשהיא נגדו, הוא הופך לאבי כל הרע בעולם. אבל הקוטביות גם מתהפכת - העובדה שהיא בעד מישהו היום אינה ערובה לכך שהיא לא תהיה נגדו מחר.
 

הבריתות הפוליטיות שהיא כורתת חכמות, אבל לא מחזיקות לאורך זמן. עבור הברית שלה עם עמיר פרץ, האיש שהכניס אותה לפוליטיקה ולמפלגת העבודה, יחימוביץ' הייתה מוכנה לנצל את מעמדה כעיתונאית ולראיין את פרץ שבועיים לפני שהתפטרה והצטרפה אליו. לאחר כמה שנים היא זו שגרמה לו לעזוב את המפלגה. גם הברית ההדוקה שלה עם עופר עיני, יו״ר ההסתדרות דאז, לא החזיקה מעמד, ולאחר מכן היא הפליגה בתיאור הזעזוע שלה מהחלטותיו. יחימוביץ׳ הצליחה להשתלט על מפלגת העבודה ולהפוך ליו״ר, אך מיד לאחר הבחירות הוגלתה על ידי חברי מפלגתה שהתאחדו נגדה. בשבוע שעבר פורסם שלקראת הפריימריז הם שוב פועלים במרץ כקבוצה, בלעדיה. לא נראה שיש לה הרבה חברים במפלגתה שלה.
 

בניגוד מוחלט לרגב, ביחימוביץ׳ אין רגש - היא פועלת בצורה עניינית ומתוך ריחוק. הרגש היחיד שפורץ ממנה הוא כעס. האגרסיה עולה בה מהר מאוד, וכשהיא חשה שמישהו ״נגדה״, נדמה שכל האמצעים כשרים כי הוא מ״הרעים״. היא מאופיינת בתוקפנות, ויש האומרים שעל פניה נסוכה הבעה תמידית של חוסר שביעות רצון, של אנטי. היא אכן נראית במיטבה כשהיא יוצאת ״נגד״ משהו, אבל כשהיא צריכה לומר ״בעד״ מה היא, נראה שקשה לה לחוש התלהבות ותשוקה. כל אלה הם מאפיינים חלקיים של קווי אישיות גבולית.

יודעת להשיב מלחמה שערה כשהיא מקבלת ביקורת שאינה לרוחה. צילום: מרק ישראל סלם
 

אריאנה מלמד כתבה בזמנו על ספרה של יחימוביץ׳, אשת איש: ״אם קורה שהמספרת זכתה בחייה לחסד, היא תבעט בו, ואם החיים מענישים אותה, היא תתלונן״. גם זה תיאור של דפוס התנהגות גבולי - אדם שטוב לו כשרע לו, ושרע לו כשטוב לו. יש בדפוס הזה משהו טראגי, כי הוא מאפיין אנשים שבעצם לא מסוגלים לחוש טוב בשום מצב.

לשתיהן יש רקע עשיר בתקשורת. יחימוביץ׳ הייתה עיתונאית מצטיינת, ורגב היתה דוברת, צנזורית וראש מערך הסברה. שתיהן מככבות בתקשורת, אבל הפוכות ביחס של התקשורת אליהן. יחימוביץ׳ היא אורחת קבע באולפנים, מתבטאת היטב, ומספקת אמירות מדויקות לכותרות רעשניות. לומר שרגב לא מוערכת בתקשורת יהיה אנדרסטייטמנט, ובכל זאת - התקשורת לא עומדת בפני הרייטינג של הדרמות שלה. 
 

רגב בעצם רוכבת על שני הגלים שהיא מייצרת - בליכוד היא רוכבת על גל אהדה מה״עממיים״ בשטח, אבל על גל הסלידה של התקשורת היא גם רוכבת - כדי להעצים עוד יותר את האהדה בקרב הקהל שלה, שהאליטות לא מדברות אליו. היא משלמת מחיר כשהיא סופגת לעג, אבל הוא שווה את החשיפה. כשאומרים עליה שהיא ״שכונה״, היא אולי נעלבת אבל מיד מנפנפת בביטול - אוקי, אז אני שכונה, אז מה? בקרב השכבות שהיא חפצה ביקרן, זה מקדם אותה.
 

יחימוביץ׳ מתנהלת לגמרי אחרת עם ביקורת - היא מיד מחזירה מכה אחת אפיים ותוקפת אישית. כשנחום ברנע העז לכתוב עליה משהו שלא היה לרוחה, היא חתכה אותו לגזרים במאמר משלה. כשנחמיה שטרסלר לא העריך את ידיעותיה הכלכליות בשידור, היא תקפה אותו וניסתה לקעקע את אמינותו. היא לא "נחמדה" ולא סלחנית, ונותנת תחושה של מישהי שלא כדאי להתעסק איתה. 
 

רבים יגידו שרגב לא רק ממצה את יכולותיה אלא הגיעה הרבה יותר רחוק ממה שניתן היה לצפות ממנה. זה כנראה קורה כי מבנה האישיות שלה לא מהווה מכשול, אלא מקפצה. התקדמות פוליטית תלויה לא מעט ביכולת להפעיל קסם אישי ולכבוש לבבות, ורגב בהחלט כבשה את מתפקדי הליכוד על אף שהיא לא נחשבת ל״מצטיינת״ בשום דבר. אבל אצל יחימוביץ׳ נראה שקיים משהו פנימי שמתנגש ביכולת, ושמבנה האישיות הוא זה שעומד בדרכה לממש את הפוטנציאל שגלום בנתונים האוביקטיבים שלה.

כשלמירי רגב נודע על המיקום הגבוה שהשיגה בליכוד, היא אמרה שתעשה לנתניהו ״הפיכה״ אם הוא לא ימנה אותה לשרה. אחר כך היא הצטדקה שמדובר היה ב״קריצה״, אבל זו אמירה לכאורה מרדנית, שמותירה הרבה כוח בידי נתניהו. הוא ״הבוס הגדול״ שאותו היא מקדמת בתשוקה ושנגדו צריך ״לעשות הפיכה״ אם רוצים משהו. זו הסתכלות אופיינית לאישיות היסטריונית קלאסית אצל נשים, שמאמינות שהכוח בעולם מצוי אצל המין הגברי, ומתנהלות מתוך המקום הזה כשהן רוצות להשיג דברים. 
 

יחימוביץ׳, לעומתה, אינה מותירה את הכוח בידי גברים שהיא מתנהלת מולם, ובעצם - גם לא בידי נשים. יש בה משהו מאיים. אז למי מהן יש סיכוי גדול יותר לקדם את הקריירה הפוליטית שלה?
 

זה כמובן תלוי במפלגה שתרכיב את הממשלה. אבל יש גם מעבר לכך. את רגב אוהבים במפלגת הבית שלה, והיא גם לא נתפסת כמישהי שיכולה באמת לפגוע. יחימוביץ׳ לעומתה, גם בקרב תומכיה, היא לא ״אהובה״ אלא ״מוערכת״, ולעיתים מתוארת כ״מסוכנת״. לכן הסיכוי של רגב להשיג משהו מנתניהו, על אף שהוא לא ממש אוהב אותה, הוא גדול מהסיכוי של יחימוביץ׳ להשיג משהו מהרצוג. היא לא חלק מהכוורת שלו, לא נראה שהוא סומך עליה גם כשהיא מביעה בו תמיכה, ולא יהיו רבים במפלגת העבודה שיצאו מדרכם כדי לקדם אותה. לכן נראה שדווקא היא, שנתוניה האובייקטיבים עולים על אלה של רגב, היא בעלת סיכוי נמוך יותר להפוך לשרה.
 

בשורה התחתונה, לשתיהן יש בעיה, שהיא מעין תמונת ראי האחת של השנייה. יחימוביץ׳ היא לא ״אישה של אנשים״, והאגרסיה שלה עומדת בדרכה. האם זה משהו שניתן להתגבר עליו? במידה מסוימת יתכן שכן, אבל זה קשה. רגב, לעומתה, נמצאת בשיאה בזכות היותה ״אישה של אנשים״, אבל גם לזה יש גבול טבעי. כדי להיות פוליטיקאית רצינית שמסוגלת לנהל דיונים עם דיפלומטים זרים, בכל זאת דרוש משהו אחר.