עד לא מזמן בוז׳י הרצוג נחשב ל״נייס גאי״ של הפוליטיקה הישראלית. נחמד, חכם, בעל חוש הומור, בן אצולה ועם זאת לא מתנשא, כך שגם למי שלא העריך את יכולותיו הפוליטיות, לא היה קשה לחבב ואפילו לאהוב אותו. לאחר שניצח בבחירות על ראשות מפלגת העבודה לפני כשנה, הוא נשא כמה נאומים כראש האופוזיציה, והטוב שבהם הפך לרמיקס ויראלי של נוי אלוש שבו חזר בקצב משפט מפתח אחד מנאומו על דוכן הכנסת: ״ביבי, ישראל תקועה איתך, ואתה תקוע בלי תשובות לאף אחד״.



בשבועות האחרונים משהו בדמותו מהרמיקס הוויראלי השתנה. מקורביו הפסיקו לקרוא לו ״בוז׳י״ והתחילו לקרוא לו ״הרצוג״. בהופעותיו הפומביות הוא מרים את הקול הרבה יותר מפעם, משתמש יותר מדי בידיים או באצבע מונפת, מפריע לאחרים לדבר, נראה שמישהו יעץ לו ״להתנהג יותר כמו מנהיג״. במה שונה האישיות של הרצוג מזו של "המנהיג הסטנדרטי", והאם הדרך שבה הוא מתנהל כרגע אכן יותר נכונה לו אם הוא רוצה לנצח בבחירות?



הכל נשאר במשפחה

איפה צמח יצחק הרצוג? קודם כל, הוא הבן של אבא שלו. אביו, כזכור, היה אדם כריזמטי ורב פעלים. חיים הרצוג היה נשיא המדינה, השגריר המיתולוגי של ישראל באו״ם, אלוף בצה״ל וממקימיו של משרד עורכי הדין המצליח הרצוג־פוקס־נאמן (שימו לב מהו השם הראשון ברשימה). חיים הרצוג התעלה על אביו, סבו של בוז׳י, שהיה ״רק" הרב הראשי לישראל (יצחק אייזיק הלוי הרצוג). אמו של בוז׳י, אורה הרצוג, שבין היתר הקימה את המועצה לישראל יפה, הייתה אחותה של סוזי אבן, אשתו של אבא אבן. אחיו הגדול מיכאל היה תת אלוף בצה״ל.



בקיצור, לכו אתם ותנסו להוכיח שאתם שווים משהו במשפחה הישגית כל כך. הרצוג גדל בתל אביב, את לימודי התיכון עשה בישיבה ניו יורקית בזמן שאביו כיהן כשגריר, ואז חזר ארצה והתגייס ליחידה 8200. הוא אומנם עזב את הצבא בדרגת רב סרן, למד משפטים והספיק להיות שותף בכיר במשרד שהקים אביו, וב־ 2003 נכנס לפוליטיקה - אבל אפשר להסכים על כך שבוז׳י הוא לא העתק של אביו.



הוא אולי אדם מוכשר, אבל לא קשה להניח שיחסית לשאר בני הבית, הוא "הנחנח" של המשפחה. איך זה קשור? אז זהו, שזה מאוד קשור. בסביבת הגידול הזאת הרצוג גיבש את אישיותו ואת הדרך שבה הוא מתנהל בחייו כדי להצליח. הוא נמצא במרוץ לראשות הממשלה, אבל גם במרוץ נוסף. המקום שממנו הוא בא, התחשב בבית שממנו בוז׳י בא, המירוץ הזה יאפשר לו להוכיח לא רק שהוא ראוי להנהיג, אלא שהוא ראוי בכלל. מבחינה רגשית הדבר ייתן תוקף למהות הקיום שלו בעולם.



מודעות עצמית



הרצוג אמר בראיון לעמרי נחמיאס מוואלה! בנובמבר: ״הציבור מאמין לי, אבל לא מאמין בי״. זה משפט שפוליטיקאי לא אמור לומר, ולא רק מבחינה תדמיתית. למה? כי מרבית הפוליטיקאים הם נרקיסיסטים קלאסיים, ולכן גם אם האבחנה הזאת נכונה, היא כל כך קשה לעיכול עבורם, עד שהם לא מסוגלים לראות שהיא משקפת את דמותם. זה משפט שיש בו בעיקר מודעות עצמית, והסבטקסט שלו הוא ״אני מבין מי אני, ואני לעולם לא אהיה אבא שלי״. צריך להבין שהרצוג הוא לכאורה נסיך מפונק, אבל מי שגדל באווירה הישגית כזו ואינו מרגיש לגמרי שייך, מפתח חסכים עצומים. חסכים, כידוע, מתפתחים למניעים שבגללם קמים מדי בוקר מהמיטה, בגללם מפתחים תשוקות וכמיהות, ובגללם מגיעים להישגים.



בוז׳י מבין שהוא נראה כמו יורם, או אם רוצים להיות מרושעים - כמו ילד כאפות עם קול צפצפני. אבל התובנה הזאת, בעיקר בקונטקסט של המרוץ לבחירות, היא היתרון הכי גדול שלו מבחינה אישיותית. להרצוג אין מבנה אישיות קלאסי של מנהיג. הוא מה שנקרא ״נרקיסיסט ביישן״ או ״נרקיסיסט צנוע״, בדומה למשה כחלון ולאלי ישי. אבל בניגוד להם, הרצוג מודע לכך שהוא כזה. לכן במקום לבזבז אנרגיה על ניסיונות להוכיח שהוא אחר, הוא מסוגל להשתמש ביכולות האמיתיות שלו כדי להתמודד עם חסרונותיו ולהתגבר עליהם.



אחת מתיאוריות ההתפתחות המפורסמות מדברת על הצורך המוקדם של כל ילד שההורה שלו יהיה ״גדול מהחיים״ כדי שהוא ירגיש מוגן לידו. מתישהו הילד גדל ומבין שאבא אומנם אינו מושלם כפי שהוא חשב, אבל הוא כבר מספיק בשל כדי להגן על עצמו בעולם. אבל מה קורה אם האב הוא באמת מעין דמות אידיאלית, כמו חיים הרצוג לדוגמה? מכיוון שהאב הוא באופן טבעי המודל להשוואה, הילד חש בחוסר מתמיד, כי המושלמות של האב רודפת אותו. בתהליך של טיפול פסיכולוגי מוצלח, אדם מפריד בין דמותו שלו לבין דמות אביו, מבין מה באמת יש לו ומה אף פעם לא יהיה לו, מקבל את זה, ויוצא לעולם.



בין שהוא אכן עבר תהליך שכזה ובין שלא, הרצוג מתנהל כמו אדם שעבר טיפול מוצלח. לכן החיבור שלו עם ציפי לבני היה מתוחכם, גם מבחינה אישיותית. ללבני יש מבנה אישיות נרקיסיסטי קלאסי, ודווקא היא ה״מצ׳ואיסטית״ בעלת הנוכחות, אף שרבים לא אוהבים אותה. אותה מעריכים ואותו אוהבים, ומשום כך השלם שלהם עולה על סך חלקיו. התכונה הנדירה של הרצוג היא שהוא נרקיסיסט שמודע לחולשות של עצמו. הרצוג, לדוגמה, לא צריך לקחת את הקרדיט על הכל, בניגוד לנתניהו, וגם בניגוד לכחלון, אף ששלושתם נרקיסיסטים. גם לבני לא חפה מהצורך הזה - במהלך הקריירה שלה היא קיבלה החלטות שנועדו לשמור על כבודה ובדיעבד התבררו כשגויות. לכן ברגע שהרצוג סיכם עם לבני על רוטציה, לא רק היא קיבלה את מה שהיא רצתה, גם הוא קיבל בדיוק את מה שהוא היה צריך.



ראש ממשלה אחר

אם נחזור להתחלה, עד לפני שבועות ספורים הרצוג היה ״נייס גאי״, ולהיות ״נייס גאי״ זה כוח, לא חולשה. כשהוא הרשה לעצמו להיות כזה, הוא לא איים על אנשים. הוא מצא חן בעיניהם, היה אותנטי, ולכן הם הלכו איתו. מתוך כך הרצוג יכול ליצור קואליציות. שתי הקואליציות הכי חזקות שהוא יצר הן הקואליציה עם איתן כבל ואראל מרגלית כדי להדיח את שלי יחימוביץ׳ מראשות העבודה, והקואליציה עם ציפי לבני כדי להקפיץ את עצמו בתודעת הציבור. היריבים מימין לעגו לו שהוא לא יודע לנהל משא ומתן, אבל הרוטציה עם לבני משרתת את הרצוג יותר משהיא משרתת את לבני.



במתמטיקה המוזרה שלה 14 ועוד אפס שווה 24, ובנוסף, הרצוג הוא המועמד שנתפס בעיני הציבור כמתאים לראשות הממשלה, לא לבני. לכן לשניהם ברור שאם יהיה צורך ברוטציה עם מפלגה גדולה נוספת כדי ליצור קואליציה, לבני תוותר. בעקבות הפריימריז, להרצוג יש עוד בעיית קואליציה פנימית שהוא צריך לפתור. הפריימריז הקפיצו לראש הרשימה בעבודה שמות שנראים טוב על הנייר, אבל בפועל חלקם חתרנים ולחלקם אין ניסיון בעשייה או ידע אמיתי. לכן הוא יצטרך לפעול אצלו בתוך הבית כדי להוסיף עוד אנשים בעלי רקורד של עשייה בתחומים מקצועיים (כמו ידלין), שיוכלו לכהן כשרים.



המשימות העתידיות לא קלות. לכן אם הרצוג פתאום בוחר לחזור לתסביך שבו הוא מנסה להיות כמו אבא, הוא יכול רק להפסיד. הרמת הקול במקרה שלו לא גורמת לו להיראות חזק אלא להיתפס כמו חנון שמנסה להיות כוחני. במקום לכבוש אנשים באמצעות קסם ה״נייס גאי״ שלו, הוא מנסה לצעוק, אבל נשמע צווחני.  הרצוג לא צריך להתחרות באנשים כמו נתניהו על המשבצת שלהם, אלא לפתח את האופציה למשבצת שונה. עד לא מזמן תודעת הציבור לא הייתה פתוחה למנהיג מסוג אחר, אבל היום זה אחרת.



המנהיגים הקלאסיים של פעם עדיין רלוונטיים עבור קהלים מסוימים, אבל ה״חנונים״ שבעבר לא היינו סופרים אותם, כמו גיל שוויד לדוגמה, הפכו למצליחנים. הזרם הזה שהתחבר לפוליטיקה הוא גם מה שהעלה את פרנסואה הולנד לנשיאות בצרפת. אלה לכאורה ״חנונים צנועים״, אבל באמצעות נחמדות הם מגיעים להישגים, יודעים בדיוק מה הם רוצים, ובדרכם השקטה יכולים גם להיות די שתלטנים. מי שמחפש מנהיג מהסוג של נתניהו ממילא לא יבחר בהרצוג, ולכן הוא צריך ללכת עד הסוף עם האלטרנטיבה שיש לו באמת. אם לתרגם את זה לעצה אחת קצרה, היא תישמע בערך כך: אל תנסה להיות כמו המנהיגים האחרים, כי אתה בכל מקרה לא כמוהם, וגם אם תצליח להיות קצת יותר כמוהם, הם תמיד יהיו יותר כמוהם ממך. הכוח שלך נמצא דווקא בלהיות מי שאתה.

איך מתגבשת זהות עצמית

איך בכלל מתפתחת זהות עצמית? לפי הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, היא צומחת מתוך שלושה דברים שכל אדם חווה בילדותו מול הדמויות שמגדלות אותו. שיקוף - אדם נולד ללא ביטחון עצמי כלל, והביטחון היחיד שמוענק לו בתחילת דרכו הוא מהוריו. לכן ההורה צריך לתת לילד חיזוקים במקום הנכון ובזמן הנכון. אם מדובר בהורה שבאופיו מקמץ בחיזוקים, הילד יגדל עם צורך עז בפידבקים. דבר דומה קורה גם אם הילד מקבל יותר מדי מחמאות - הוא מרגיש שזה לא אמיתי, ומפתח תלות כרונית בפידבקים ״אמיתיים״. זהות עצמית מגובשת היא כזו שיודעת מי היא גם ללא פידבקים חיצוניים.

אידיאליזציה - כדי לחוש ביטחון הילד מאדיר את הוריו, כי הוא צריך דמויות ״גדולות מהחיים״. ילד נולד בלי יכולת הרגעה עצמית, לכן כל חרדה שהיא מריצה אותו להוריו. כשהילד מתבגר בצורה טובה הוא מפנים את תכונות ההורה כדמות מרגיעה, ויכול כבר להרגיע את עצמו במצב של משבר. בנוסף, המתבגר מבין שההורה אינו באמת הכי חכם, הכי יפה, הכי חזק והכי מוצלח כפי שהוא חשב, אבל מסוגל לחיות עם זה. זהות עצמית שלמה היא כזו שיודעת להפריד בין תכונות האדם לבין תכונות ההורה, ולקבל את עצמה כפי שהיא. שייכות - כשהוא מתפתח, ילד צריך לבלות זמן איכות עם דמות שנתפסת בעיניו כחזקה.

זה יכול להיות הורה, אח, שכן או המורה בבית הספר. הדמות משפיעה עליו ותורמת לו כלים להתמודדות עם החיים. בהיעדר דמות כזו האדם ימשיך לחפש אחריה גם בבגרות (אנשים שמחפשים מנטור, או נשמה תאומה, או שותף, או בן זוג ״מושלם״ שלא באמת קיים). זהות עצמית מגובשת היא כזו שמפנימה את הכלים שניתנו לה, ומרגישה שהיא יכולה להסתדר לבד בעולם.